קלייר קופר מרכוס היא חוקרת שמתעניינת בקשרים האישיים של אנשים לבתים שלהם. מרכוס טוענת שהבית הוא מראה סימבולית של האני. אנשים מביעים מי הם בעזרת הבחירות העיצוביות שלהם, רהיטים וחפצים. גם משברים ושינויים אישיים מתבטאים בעיצוב פנים ובבחירה של חפצים. מרכוס אף גילתה כי חפצים מסמלים עבור אנשים לא רק את מי שהם, אלא גם את מי שהם היו רוצים להיות.
אני מגלה שאני תוהה ביני לבין עצמי אם הנושא הזה אכן מצדיק מחקר מקיף, או שהוא ברור מאליו כמו עובדת חיים. כולנו ראינו דוגמאות לדברים האלו. קחו למשל בית דתי, בואו נניח מהדור הקודם (כי היום אני חושבת שזה מעט שונה). אתם ממש מצפים לראות בפנים ספרייה מלאה בספרים יהודיים. גמרא למשל זה כמעט חובה, בטוח שתמצאו של גם חמישה חומשי תורה עם פירושים, ואולי יותר מסט אחד. יהיו שם גם ככל הנראה משנה ברורה (מתנת בר מצווה נפוצה אי אז, גם בזכות עלותה הלא גבוהה) מעיינה של תורה (לא זוכרת בית שלא היה בו את הסט המסוים הזה, כשהייתי ילדה), ואולי גם כמה ספרים של מחשבת ישראל. האם בני הבית קראו בספרים האלה יום יום ועל כן היו זקוקים להם בהישג יד? אני מניחה שיש כאלה שכן, והרבה אחרים שזה מה שהיו רוצים שיקרה.
אבל זו רק דוגמה אחת, ומאוד מסוימת. אני בטוחה שאתם מכירים אלף דוגמאות אחרות לבחירות עיצוביות שמבטאות את האני. חפצים שאנחנו אוספים סביבנו לא רק בגלל הפרקטיקה שבהם, אלא גם כי הם אומרים לנו משהו על עצמנו, או שאנחנו מקווים שהם יגידו עלינו משהו למי שנמצא סביבנו.
מה עושים עם המידע הזה?
הציצו סביבכם: אילו חפצים אתם רואים? איך הם מסמלים את מי שאתם? (עדיין לא כותבים כלום, זו רק נקודה למחשבה)
עכשיו חשבו על הדמות המרכזית בסיפור שלכם (ואם אתם לא עובדים על סיפור מסוים כרגע, המציאו משהו לצורך התרגיל): אילו חפצים נמצאים סביבה? האם הם אומרים משהו על מה שהיא כבר עכשיו, או על מי שהיא רוצה להיות?
שאלות בונוס: מהי המשמעות של הפער הזה (בין מה שהחפצים מסמלים ובין מה שהיא)? למה היא לא מצליחה להיות מי שהיא רוצה להיות?
לבסוף: כתבו פסקה של פרוזה בעקבות כל הדברים שחשבתם עליהם.
בהצלחה!
כדי לקבל ניקוד על התרגיל – כתבו כאן למטה בתגובות מה הבנתם על הדמות שלכם בזכות התרגיל הזה, או איך הרגשתם כשעשיתם אותו. (אין צורך להעלות לכאן את הפסקה עצמה)
**
זה התרגיל השלישי של אתגר 30 יום של כתיבה נובמבר-דצמבר 2019. לא מאוחר מדי לעשות את תרגיל 1 ו-תרגיל 2.
הבנתי שהדמות שלי רק רוצה לחזור אל ביתה הפנימי, והרגשתי חמימות וחמלה. יופי של תרגיל!
הבנתי שהבלאגן שיש בסביבה שלה הוא חלק מחוסר הסדר הפנימי שלה. זה מרגיע אותה שהפנים תואם לחוץ. ככה היא מרגישה שייכת במקום שלה.
מנסה פעם שניה. הבנתי שהדמות שלי רק רוצה לחזור אל ביתה הפנימי, והרגשתי חמימות וחמלה. יופי של תרגיל!
קרה לי דבר מעניין עם התרגיל. קודם כל ברומן המתח שלי אני מתעסקת עם בתים של הדמויות שלי עם הבתים בכלל. לקחתי אחת הסצנות מהרומן והתמקדתי בבית שמוזכר שם וגיליתי קצת יותר מה קרה שם לגיבור.
בנוסף, קטע טקסט שיצא לי יכול לעמוד בפני עצמו כמו סיפור קצר. מי יודע, אולי בעזרת התרגיל נולד איזה רעיון לספר הבא…תודה!
הבנתי כי הדמות שלי מרגישה ניכור, אי שייכות וזרות. תודה.
התרגיל הזה עזר לי להכיר עוד את הדמות שלי. היא ואני עורכות סוג של מסע משותף- היא נזכרת מיהי דרך החפצים שלה וגם אני מכירה אותה שלב אחרי שלב. (הלוואי שאני אצלח את החודש הזה עם משהו ממשי ביד, כמה רעיונות כבר קברתי עד היום :(אבל התהליך כיף! תודה רחלי, בזכותך!)
התרגיל הביא אותי למסקנה שהפכה לשיר
זהו חדר השינה שלנו,
שלך ושלי
אבל אתה לא נוכח בו
צמצמת את עצמך
או אולי לא היה לך
צורך להשאיר יותר מריח
ואיזו גרב סוררת
מתחת למיטה.
ולאט לאט
כמו פולש שקט
מתחת לאפך
יצרתי לי
חדר משלי.
(באהבה לורג'יניה וולף)
מעניין לראות את היחס של הדמויות השונות שלי לזה. יש לי ארבע דמויות מרכזיות…
לאחת מהן עשיתי כבר משהו בסגנון – הרבה יותר מפסקה.
אחרת גרה בדירה שכורה שהיא ממש לא בית, ועכשיו כתבתי עליה פסקה. היה מעניין!
אחרת גרה במקומות ארעיים שנודדת כמה שנים, אז אין לה בית.
ואחרת, איך נראה הבית שלה? זו שאלה מאוד מעניינת. אני לא יודעת מספיק עליה בשביל לענות על זה…
אבל מבין שתי הדמויות שכבר חשבתי על הנושא, מעניין לראות את ההבדל בין מה שסמלי למה שלא.
חשבתי על כל הדברים שנמצאים בחדר שלי כי הם הועילו לי בעבר ועכשיו כבר לא. לדברים ישנים יש פחות משמעות סמלית, מלבד חוסר הרצון לפנות את העבר אם הוא לא מפריע…
אבל מייד ראיתי כמה מקום תופסים בחדר שלי דברים שאני כבר לא צריכה ורק אולי מתישהו אשתמש בהם. ממילא אני במצב רוח לזרוק דברים, או לפחות להפריד בצורה ברורה בין לחפצים שימושיים לאלו שלא, ועכשיו יש לי רעיון לעוד כמה דברים שאפשר לזרוק, ושבתקווה יתנו לי את האפשרות לפנות מקום לעוד דברים…
הדמות שאני גרה מנהלת מאבק מתמיד עם סביבתה שמשקף את הפער בין מי שהיתה רוצה להיות או חושבת שהיתה צריכה להיות לבין מי שהיא בפועל. מצד אחד היא רוצה להיות מסודרת עם בית מתוקתק "חיים שמצטלמים טוב לאינסטגרם", משהו שמושפע ממדיה חברתית ומגזינים. בפועל יש לה ילדים והיא לא מצליחה לגמרי לסדר או לנקות או לעצב כמו שצריך את הדירה. בתהליך שהיא עוברת היא גם מקרינה על הסביבה. יש פערים שהיא משלימה איתם, יש דברים שהיא מחבקת באהבה כמו אוספים מיותרים ויש דברים שהיא משנה.
מה שבעיקר הבנתי על הדמות שלי הוא שמה שהיא אוהבת (מסודר ומתוקתק עד הפרט האחרון) זה לא בהכרח מה שחייב להיות אצל כולם, כולל האנשים הקרובים לה ביותר. עכשיו נשאר רק לראות מתי הדמות עצמה תבין את זה. תודה על התרגיל, לימד אותי מאוד.
בתרגיל הזה אנו מתבוננים בחפצים סביבנו כביטוי של חיינו או של האישיות שלנו, זו שאני חווים, או זו שהיינו רוצים להיות – וואני אוסיף וארחיב את ההיגד הזה גם לעיצוב של הבית, ושל חיצוניותו. בעבודתי כאדריכלית ומעצבת פנים אני פוגשת את התפקיד של העיצוב כביטוי ייחודי לאישיותו של הלקוח. זה נכון לגבי פנים הבית, תכולתו ועיצובו, וגם בחיצוניותו. כמו התפקיד של ביגוד כהחצנה של ביטוי אישי, סטטוס וכו. – כך גם חזית הבית בו אנו גרים. צורת ביטוי חיצונית למה שקורה בפנים. וגם כאן ההתיחסות לפעמים היא למה שהיינו רוצים להיות (ראו את ריבוי הוילות בישראל שמעוצבות בסגנון פרובאנס או סטייל ארמון טוסקאני – כי הרי כולנו שואפים למלכות (ודי שלמוע איך אנשים קוראים לילדים שלהם נסיך ונסיכה)).
אנשים דואגים שיהיה משהו מחוץ לבית שיתן רמז למי שגר בתוכו. זה יכול להיות שלט-שם מצוייר, חמסה שתלויה על הדלת, עציץ ליד הכניסה וכו. ובמאקרו, ובדרך כלל בלי שהם מודעים לזה – אנשים ידאגו שיוכלו לזהות את הדירה שלהם מרחוק בתוך הבנין מרובה דירות, על ידי ריהוט במרפסת, או וילון צבעוני בחלון, או מרקיזה … שהרי הבנין הוא כמו לבוש לגוף. וכמו שבלבוש אנחנו רוצים להיות מתואמים עם ה'אופנה' העדכנית (במידה זו או אחרת) ויחד עם זה רוצים להראות את הייחודיות שלנו, כך גם בבית שלנו.
כתבתי. תרגיל מעניין.
אני חושבת שהתרגיל מלמד אותי עוד לשים לב לפרטים קטנים (תרתי משמע) שמעמיקים את ההבנה על הפסיכולוגיה של הדמות, מאיפה הוא בא.
מה שהבנתי על הדמות שעליה כתבתי (גיא) זה שהוא מנסה מאוד לחיות חיים "סטריליים ומתוקתקים" ושהתפקיד שלי ככותבת זה להוציא אותו משם שיתחיל להתלכלך.
תרגיל מרתק. אצלי הוא חשף את הפער בין הבית שהדמות היתה רוצה שיהיה לה לבין מה שקיים בפועל והקושי שלה לקבל את המציאות וליהנות מהיש.
הבית וסביבת החיים של הגיבורה אצלי תופסים מקום חשוב.הם מאד משקפים את אישיותה ואני מקדישה להם גם פסקאות של תיאור. חלקן מתוך נקודת מבטה של הגיבורה.
תוך כדי התרגיל הבנתי שלצד העובדה הם משקפים את אישיותה. הרי שלצד השינוי האישי שלה יבוא גם טיפול ושינוי בכל מיני דברים בביתה. השינויים הלללו יזינו זה את זה- ככשהיא תעבור שינוי היא תשנה דברים בבית, והשינויים הללו יעצימו אותה ויקלו עליה להמשיך בתהליך השחרור והצמיחה שלה.
הגיבורה שלי מאד פונקציונלית. אין קישוטים ואין בלבולי שכל. המרחב המשותף מסודר מאד. החדרים של הילדים מרוהטים היטב ומסודרים גם כן. הבית גדול ומרווח מאד בניגוד לנפשה הדחוסה והעמוסה באחריות ודאגה.
אז יצא לי שיר על דמות והיה מפתיע ומעניין. וכיף! הבית שלה לגמרי שיקף את המצב שלה בחיים
בוצע. לא לפני שקירצפתי את הבית:).
לקחתי את זה למקום שבין המצוי לרצוי.
שינוי מתחולל ברגע של החלטה
ואז מתחיל היישום.
תודה