כשהמוזות שורות

כשהמוזות שורות – הכול נראה אחרת. אבל איך, איך מגיעים למצב הזה?

ג'וליה קמרון, שרובכם ודאי נתקלתם בה בינתיים אם אתם משכשכים לכם בעולם הכתיבה זה זמן מה, נחשבת בעיני כותבים רבים לממציאה הדגולה של כתיבת רצף. היא לא. כתיבת הרצף התקיימה בעולם עוד לפניה, והיא מתוארת למשל בספרה של דורותיאה בראנד, שיצא אי שם בתחילת המאה ה-20. אבל זה לא אומר שכתיבת רצף היא דבר לא טוב. אם כבר להפך 😉

בכתיבת רצף מה שעושים זה ככה: מייד עם אור ראשון של שחר (או כשמתעוררים), עוד לפני שהעיניים נפקחו לגמרי, מתיישבים וכותבים, ביד, שלושה עמודים. וזה לא משנה בכלל מה בדיוק כותבים שם. אם אין מה לכתוב – כותבים "אין לי מה לכתוב אין לי מה לכתוב" עד שממלאים שלושה עמודים. הכול תופס.

כי עצם הכתיבה אמורה לחולל את הקסם. לפתוח את הצ'אקרות, לשחרר את הכבלים ולהביא את המוזות.

אז מה שאני מזמינה אתכם לעשות היום זה קצת דומה לזה. ממש קצת.

במקום לכתוב "אין לי מה לכתוב אין לי מה לכתוב" – אני מזמינה אתכם לכתוב איך זה כשהמוזות שורות. תארו את ההרגשה הזאת של לשבת ולכתוב עוד ועוד. השתמשו בכל החושים. זה קרה לכם? מעולה, אז אתם יודעים איך זה. לא קרה לכם? דמיינו איך זה יהיה כשזה יקרה. איך התכוננתם לאירוע, איך הוא מתחיל, איך אתם מרגישים תוך כדי, מה בדיוק קורה לכם, ואפשר לתאר גם את הפרידה מהכתיבה, מהמוזה, וכמה זמן היא נמשכת עד לפרק הכתיבה הבא.

לכתיבה הזאת, ממש כמו לכתיבת רצף – לא צריך להיות ערך אמנותי או יצירתי. היא רק צריכה להזכיר לכם איך זה כשכן. ואולי אולי גם להחזיר לכם את ההרגשה הזאת של כן. (והיא תרופה מצוינת לתקופות יובש! באמת! נסו אותה!)

אתם מוזמנים לשתף את מה שכתבתם כאן בתגובות! (ולצבור נקודות באתגר)

זה התרגיל השני של אתגר 30 יום של כתיבה. לא מאוחר מדי לעשות את התרגיל הראשון. תמצאו אותו בלחיצה כאן.