יש איזה פרדוקס בקטע של מבנה. אפשר לקחת את זה למקום של פילוסופיה ופסיכולוגיה, ולכל תחומי החיים, אבל אני פילוסופית ופסיכולוגית קטנה מאוד, כלומר בכלל לא, ולכן נתרכז בעניין שלשמו התכנסנו כאן: תרגיל כתיבה.
הזמן הנכון לפנות לתרגילי כתיבה, כמו שאני רואה את זה, הוא כשתקועים. כשלא יודעים איך להמשיך. תרגיל כתיבה במהות שלו אמור להיות משחרר.
לכן תרגיל כתיבה שכובל אותנו לאיזה שהוא מבנה, או מתווה דרך – לכאורה… כובל. אבל זה לא ככה. דווקא במבנה יש משהו מאוד משחרר. משהו שפותח פתח חדש. משהו שמאפשר לנו להשתולל. אולי כי בהגדרה זה לא חלק מהספר שלנו ואף אחד לא אמור לקרוא את זה, ואולי מסיבות אחרות…
בכל מקרה, הנה מבנה שמצאתי בספרה של ארנה קזין, לטפס על ההר, ועשה לי את זה:
ארנה קזין מספרת על ספרה של לורי מור, How, שהוא אסופה של סיפורים קצרים שכתובים כספרי הדרכה. הסיפור מסופר בגוף שני ועובר אל הקורא כהוראות.
מה זאת אומרת?
הנה קטע שפותח את הסיפור איך להיות סופרת בתרגומו של ארז שוויצר:
קודם כול, נסי להיות משהו, כל דבר, אחר. כוכבת קולנוע/אסטרונאוטית. כוכבת קולנוע/מיסיונרית. כוכבת קולנוע/גננת. נשיאת העולם. היכשלי באופן מעורר רחמים… הראי את השיר לאמך… היא תעביר מבט מהיר על מה שכתבת, ואחר כך תעלה אותו אלייך, ובפרצוף ריק כמו סופגנייה עגולה תאמר: "מתי תרוקני את מדיח הכלים?"
וכך זה ממשיך עוד ועוד.
אני חייבת לשתף שניסיתי את התרגיל הזה. כתבתי על חוויה אישית מאוד שחוויתי בעבר, וכתבתי את הסיפור כולו כהוראות למישהו שעומד לחוות את החוויה הזו.
זה היה תרגיל עוצמתי מאוד.
סיימתי אותו מותשת, הרגשתי חשמל זורם בגוף שלי, ולא יכולתי לכתוב שום דבר נוסף באותו היום.
אבל ידעתי שהשגתי משהו. ידעתי שגיליתי משהו חדש על כתיבה.
מומלץ!
תרגיל מהנה בהחלט, לא יודעת עד כמה צלח לי אבל בהחלט היה כיף 🙂
זווית מאוד מעניינת לכתיבת סיפור.
לא הבנתי את התרגיל
הרעיון הוא לספר סיפור בצורה של הוראות הפעלה.
קראי שוב!