אחד הגורמים מעכבי הכתיבה החשובים ביותר הוא פחד. פחד, יותר מכל דבר אחר בעולם, מונע מאתנו לעשות את הדברים שאנחנו רוצים לעשות.
עכשיו, זה מורכב העניין הזה, וגם האנשים הגיבורים והאמיצים ביותר נופלים בו, מפני שהפחד הארור, שהוא רגש במהותו, מסתתר מאחורי המון המון טיעונים רציונליים, וגם כאלה שלא, אבל הם מתעקשים שהם כן.
מה למשל? הו, יש הרבה! בואו נתחיל, ונראה לאן נגיע…
- זה לא מספיק טוב
- אני לא מספיק טוב
- אף אחד לא ירצה לקרוא את זה
- זה לא מעניין
- זה מעניין רק אותי
- אפילו אותי זה לא מעניין
- הנושא הזה חדשני מדי
- הנושא הזה לעוס
- יצחקו עליי
- לא יבינו אותי
- לא יתייחסו אליי ברצינות
- מה אימא שלי תחשוב עליי?
- מה החברים שלי יחשבו עליי?
- מה הבוסים והחברים בעבודה יחשבו עליי?
- מישהו מהחברים שלי יזהה את עצמו כאן ויכעס עליי
- הקוראים יזהו אותי כאן (בעיקר בסצנה X המביכה) ואני איחשף בכל הדר קלוני
- אני סתם מבזבז את הזמן
- זה מוקדם מדי
- זה מאוחר מדי
- מה אם הספר הזה יהיה כישלון מוחלט?
- מה אם הספר הזה יהיה הצלחה מסחררת והספר הבא יהיה כישלון מוחלט?
בשלב הזה נדמה לי שהבנתם את הרעיון, ואתם יכולים להמשיך את הרשימה לבד.
חשוב: חלק מהטיעונים הרציונליים האלה הם נכונים. למשל טענת האיכות ("זה לא מספיק טוב") כתיבה, בעיקר בראשית הדרך, עשויה להיות לא מספיק טובה. סביר שהיא לא מספיק טובה, אבל אם לא תמשיכו לכתוב – לא תשתפרו לעולם. וכפי שפירקנו את הטיעון הזה – אנחנו יכולים לעבור על כל הרשימה, טיעון-טיעון, ולפרק גם אותם. או לפתור גם אותם. אבל זה לא מה שחשוב כרגע. מה שחשוב כרגע הוא שתבינו שכל הטיעונים האלה, רציונליים ככל שהם נראים לכם ברגע קשה זה, הם מופעים של פחד.
פחד קיים בעולם כדי להגן עלינו. לעזור לנו. להציל אותנו מהשטויות של עצמנו. אבל לפעמים הוא נוטה למגננת יתר. לפעמים הוא חונק אותנו ולא נותן לנו לצמוח. וכמו שלמדתם בבגרותכם להגיד לאימא "תודה שאת דואגת לי", לחשוב על מה שהיא אמרה, להכניס את זה למערכת השיקולים ובכל זאת לעשות מה שנכון לכם – כך אתם צריכים ללמוד להגיד את זה גם לפחד. ולא לחכות שהוא יעבור, אלא ללמוד לחיות איתו. להרגיש בו, לחשוב על מה שהוא אומר, ולפעול בכל זאת.
ורגע לפני שאתם חוזרים לפרויקט שלכם וכותבים במרץ, עכשיו כשאתם יודעים שזה פחד – כתבו בתגובות מה מפריע לכם לכתוב.
ולסיום, במילותיו של שלמה ארצי: אדם צריך שתהיה לו מילה, קצת מקום בעולם… ולא לפחד מהפחד.
כל כך נכון. הספר שלא מזמן סיימתי את כתיבתו ישב עם שלושים עמודי ההתחלה שלו במשך כשבע שנים, רק בגלל הפחד. הפחד היה בעיקר מחשיפה ומנגיעה בנושאים מורכבים וקשים, כאשר כלפי חוץ אני, ובכן- סתם בנאדם נחמד וחייכן. שמחה כל כך על האנשים הטובים באמצע הדרך שזיהו את הפוטנציאל ודחפו אותי ללכת על זה למרות הכל.
ומאוד מאוד עוזר לכתוב את הפחדים. לרוקן אותם על הדף, להסתכל להם בלבן של העיניים, ואז להתחיל.