חגבים או ענקים?

לפני כל כך הרבה שנים שאני כבר לא מצליחה לזכור בדיוק כמה, קניתי את הקורס הדיגיטלי הראשון שלי. לא ידעתי אז שאנשים קונים קורסים דיגיטליים ולא מקשיבים להם אף פעם, אז הקשבתי בקפדנות מההתחלה ועד הסוף. וכמה טוב שעשיתי את זה! כי למדתי שם המון המון דברים. למעשה, הקורס הזה ממש שינה את התפיסה שלי, וגם את הפרקטיקה. והוביל אותי למקום מנטלי אחר לגמרי.

אחד הכלים שלמדתי בקורס ההוא היה לכתוב חמש הודיות כל בוקר, מיד כשאני מתעוררת, וכל ערב לפני שאני הולכת לישון.

עכשיו, אני מודה שלא כל מה שלמדתי ממש עשיתי, אבל את זה כן. עשיתי את זה במשך תקופה ארוכה, כמה שבועות, אולי אפילו כמה חודשים, ובאותה תקופה – זה הציל את חיי. חד משמעית. זו הייתה תקופה קשה, וההודיות האלו – ברובן על הדברים היומיומיים ביותר בחיים – על הסדינים שזה עתה יצאו מהכביסה שיש להם ריח מעולה, על האיש החמוד שעדיין ישן לידי, על משהו טעים שמחכה במקרר – ממש יומיומיים, הצילו אותי. היו ימים שבהם הם עזרו לי לנשום.

אני צריכה להזכיר את זה לעצמי יותר פעמים, כשאני חושבת על זה.

היום נזכרתי בזה בגלל פרשת השבוע, פרשת שלח

פרשת שלח מצטנעת לה איפה שהוא באמצע הספר הרביעי בתורה. היא נראית כמעט כמו סתם עוד פרשה, אבל מה שקורה בה עתיד להשפיע על כל מה שיקרה עד סופם של חמשת החומשים, וגם מעבר לכך – אל תוך ספר יהושע.

מה שקורה בפרשת שלח הוא שמשה שולח שנים-עשר מרגלים לתור את הארץ המובטחת, אחד מכל שבט. וכשהם חוזרים – עשרה מהם מקטרים, מתלוננים, מתבכיינים, ומדכאים את כל השאר. הם מודים כי "זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא" (במדבר יג, כז), אבל זה לא שווה כלום מבחינתם, או במילים שלהם: "אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם. עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַיָּם, וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן… לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ… אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת (ולא במובן הטוב). וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם." ובקיצור: "וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ". (במדבר יג, כח-לג)

אם לסכם במילים שלנו, ובלי לנבל את הפה: לא שווה הארץ הזאת. אין לנו סיכוי. הכול איום ונורא. תעזבו.

עכשיו, היו שם שניים – כלב בן יפונה ויהושע בן נון – שדיברו אחרת, שהצליחו לראות את הצד היפה, שאזרו אומץ ויצאו כנגד השאר. אבל הם היו שניים מול עשרה. ולמילים רעות יש הרבה הרבה יותר השפעה מאשר למילים טובות.

מכירים את זה שאנשים פסימיים איכשהו נראים יותר אינטליגנטים, יותר עמוקים, יותר מבינים, יותר אמינים מאנשים אופטימיים? אז כזה. וככה זה כבר המון המון (ועוד המון אחד) שנים. לפחות מאז יציאת מצרים.

והעונש על פסימיות הוא שאלוהים, במקום לגאול אותנו, במקום לקחת אותנו אל המנוחה והנחלה בארץ המובטחת, נותן לנו להתבוסס בג'יפה שלנו. לאכול את מה שבישלנו לעצמנו. במקרה שלהם – זה היה ארבעים שנה במדבר.

למה אני כותבת את זה כאן?

משתי סיבות:

אנחנו אנשים כותבים. וחלק מטורף מהתקשורת בעולם היום הוא תקשורת כתובה. למילים שלכם יש כוח. תנו להן לחולל דברים טובים בעולם. זה רק עניין של גישה.

והסיבה השנייה – לתהליך הכתיבה אפשר להתייחס כמשהו קשה ונורא. אנחנו יכולים להיות כחגבים בעינינו. רוב הזמן אנחנו נוטים להיות כחגבים בעינינו. לחשוב שמה שאנחנו כותבים זה איום ונורא ומה יצא מזה בכלל אי פעם. ואנחנו יכולים לגייס שמחה ואופטימיות. זה לא אומר שלא נצטרך להילחם על כל מילה, אבל בואו לפחות נעשה את זה ממקום טוב! ממקום של אמונה בעצמנו, בכוחות שלנו, במתנות שקיבלנו, ובכוח שלנו להביא לעולם ספר חדש מופלא.