אל תספרו, הראו – או כפי שקוראים לזה באנגלית Show don’t tell – הוא אחד הכללים הראשונים שלומדים כשמשתתפים בסדנאות כתיבה, ולכן אני מניחה שכמעט כולכם מכירים אותו.
לכן בטח יהיה לכם ממש קל לעשות את התרגיל הזה (שהוא התרגיל השני שלנו באתגר הכתיבה של מרץ 2018 :)).
למי שלא מכיר את הקונספט, הסבר קצר:
אל תספרו, הראו – היא טכניקה שמאפשרת לקורא לחוות את הסיפור דרך פעולות של הדמויות, מחשבות, רגשות, המילים שהם אומרים זה לזה, חמשת החושים, ולא רק דרך הסיכומים והתיאורים שכתבה הסופרת (יום האישה היום, אני חייבת להתייחס לזה בדרך כלשהי…) הטכניקה הזאת גם מאפשרת לקורא להבין לבד דברים, ולהרגיש טוב יותר עם עצמו, ולא כאילו לעסו בשבילו היטב את הסיפור, האכילו אותו בכפית, ואז קינחו את הסנטר והלחיים שלו באיזה חיתול.
האם לעולם לא כדאי לספר, וצריך תמיד-תמיד להראות בלבד? ובכן – מחלוקת ניטשת בעניין הזה. דעתי היא שלכל זמן ועת לכל חפץ, אבל ממש כדאי להתאמן קצת בלהראות, כי סיפור שלם של "לספר" – זה רעיון ממש גרוע.
יש הרבה עניינים שאפשר ליישם עליהם את אל תספרו, הראו. מה בדיוק אני מבקשת כאן?
ובכן, חפשו בטקסט שאתם עובדים עליו עכשיו מילים שמציינות רגשות. למשל: רונית כעסה, חדווה עלצה, יוני התרגש, יואב שמח, וכן הלאה וכו'.
המילים האלה צריכות לצאת מהטקסט. להיעלם. לא להיות שם יותר.
במקומן – תארו איך זה נראה כלפי חוץ (אם מישהו חיצוני רואה את זה) או את התחושה הפיזית שעולה באדם שחש את הרגש הזה – מה הוא מרגיש בגוף (אם הסיפור מסופר מנקודת המבט שלו).
העלו לכאן לתגובות שתי דוגמאות שאתם מרוצים מהן. הראו "לפני" ו"אחרי".
בהצלחה!
עדיין לא עשיתם את התרגיל הראשון – מי מפחד ממטמורפוזה? לא מאוחר מדי! היכנסו כבר עכשיו!
זה בדיוק סוג התיקונים שאני עובדת עליו עכשיו בטיוטה השלישית של הרומן שלי, אז יצא שהתרגיל מתלבש על התכנית להיום. נפלתי בזה בכמה מקומות בטקסט למרות שאני מכירה את הכלל הזה. כנראה שזו מן התעייפות בכתיבה וקיצור דרך.
דוגמה ראשונה:
מקור: ברטה לא חזרה ואמא דאגה
שכתוב: ברטה לא חזרה ואמא חזרה וקילפה את אותו תפוח-אדמה עד שלא נותר ממנו.
דוגמה שנייה:
מקור: …רק עלה בו שמו של הנאלח ושוּקוּר התרתח בתוכו
שכתוב: די היה לחשוב על שמו של הנאלח ונשימתו התקצרה, ידיו נקמצו ושאון זעמו גבר על רחש הגלים שנשברו תחתם.
תודה. שוב תרגיל מוצלח. וגם זמן נוסף לעבודה על הטקסט אחרי שכבר סיימתי את התחייבותי להיום. בונוס-:))
מהמם.
לילי זה מעולה, שלי פחות מוצלחים, בהשראתך אנסה מחר מחדש על אותם הקטעים
ואוו תודה אורית, רק עכשיו ראיתי את תגובתך.
התרגיל הזה כל כך טוב שהוא ליווה אותי גם היום בעבודת העריכה. בהצלחה בשכתוב שלך❤️
נשמע טוב. אני באמת שונאת שהכל נאמר במפורש .ינוסה!
המקור: בנג'י מכחכח בגרונו. "כבר הפרתי עוד המון חוקים מעצם זה שסיפרתי לך את הסיפור הזה את לא חושבת שהגיע הזמן שתעני על כמה מהשאלות שלי?"
אני שותקת, העליצות המזויפת שלי מתנדפת במהירות ואני מרגישה עייפה. עייפה מהכל. מכל התסבוכת שנקלעתי אליה.
התיקון: בנג'י מכחכח בגרונו. "כבר הפרתי עוד המון חוקים מעצם זה שסיפרתי לך את הסיפור הזה את לא חושבת שהגיע הזמן שתעני על כמה מהשאלות שלי?"
אני שותקת, העליצות המזויפת שלי מתנדפת במהירות ואני מרגישה את הכתפיים שלי נשמטות ואת הלב שנחמץ והראש שלי מלא בערפל ובחידות לא פתורות. השינה קוראת לי מזדחלת במעלה גבי. אני נשענת אחורה ועוצמת עיניים.
מצד אחד זה הרבה יותר טוב אבל כשכתבתי זה היה נראה לי דרמתי מדי. בקריאה שלישית נדמה לי שזה מושלם. אעדכן בהמשך את הדוגמא השנייה
אני אוהבת ממש!
וגם – אל תפחדי להיות דרמטית כשמתחשק לך.
כשתגיעי לשלב העריכה עורכת טובה (שוב, יום האישה…) תסמן לך את המקומות שהם יופי טהור, אל מול השומן שכדאי להוריד.
יש! תודה על העידוד : )
היא ברקה מבט שחור מעיני האגוז הגדולות היהודיות שלה. 'קוראים לי אוולין" הציגה עצמה בקול מתרונן ("אֶוולין שְמֶבֶלין" שמעה את אמה בראשה "קוראים לך חוה'לה ומספיק להתבייש").
"שמי לסטר" הבחור התמיר, מראהו שזוף, לחץ ידה בנמרצות, "נעים להכיר".
הם עמדו זה לצד זו, מודעים לגודל הרגע, בשולי בימת התזמורת הקטנה, שאינפפה שירים עגולים ומתוקים, מלאי תקווה והבטחות של אחר-מלחמת העולם השניה. מועדון מכבי היהודי היה צנוע ופשוט, וילונותיו ירוקים כהים, השולחנות צבעם חום דובדבן מלאים בצעירים וצעירות יהודיים המבקשים להכיר, לבלות, לבדוק מה קורה.
אוולין הסבה את רעמת שערה השחור באגביות, מביטה לצדדים, מגניבה מבט סקרני לכיוון אחותה שישבה באחד השולחנות, מקווה מאד שזו האחרונה הצליחה לראות אותה משוחחת עם לסטר ברטון עורך הדין, בחיר בניה של משפחת ברטוֹן ("בֵּרטון שְמֶרְטוֹן, הם בריטנסקי מרוסיה ואמא שלהם מבינה רק אידיש, מיידאלע" שוב שמעה את אמה). לסטר הוא חלומה של כל אם ובת יהודי'ה באאוק-פארק, פרבר של דטרויט.
הוא שח קמעא, מכנסיו מגוהצים בשימת לב, קפליהם מחודדים כפי שמחייבת הדיפלומה שלו, אפודתו נקי'ה וחדשה.
"את אולי רוצה לרקוד?" שאל אותה בטון בוטח כיאות לבוגר קולג', שוקד שנימה אישית תשובץ בקולו, שלא תחשוב שהוא מתנשא עליה. "בשמחה" ענתה לו בעליצות מרוסנת. ("מזל שבֶּטִי לא לקחה לי את הגרביים החדשות" חשבה). רגלי גרבי המשי שלה סבו לכיוון איזור הריקוד, חצאית הפעמון שלה מוכנה לחולל, נפלאות.
שניהם נכנסו למעגל הרוקדים, כשכל עתידם האמריקאי לפניהם, מתנגן, מבטיח, ללא שמץ מבטא יידי.
את כותבת נהדר! איזה יופי שאת איתנו!
תודה, השתדלתי ל"להראות".
אני מביאה פה דוגמא ששכתבתי עוד לפני התרגיל, אולי בהמשך אמצא דוגמא נוספת שאעבוד עליה עכשיו.
במקור היה כתוב "יפעת הייתה נסערת"
השכתוב: "… כבר לא בא לה על הכלים ולא על השטיפה. בא לה לקבור את הראש בכרית או לצרוח או שניהם. הם כאלה נזקקים ומסכנים? צריכים לקבל נדבות? מחלקים בשכונה… שיחלקו לכל העולם, בסדר? לא לנו!
כשיצאה מהמטבח הייתה ההתנגשות עם רחלי בלתי נמנעת. "תירגעי!" תפסה רחלי את הכתף שלה שחטפה את מלוא המהלומה. " מה נסגר איתך? הגזמת לגמרי!"
(אולי זה תופס גם לגבי התרגיל של השכתוב לדיאלוג )
תקשיבי, זה כל כך כל כך עובד…
זה עובד ברמה של שערות סומרות בזמן הקריאה…
אולי גם כי אני יודעת כמה הסיפור הזה עמוק וכואב באמת.
אני ממש ממש מחכה לקרוא אותו!
תודה רבה רחלי. עכשיו יותר מאי פעם זקוקה לתגובות כאלו 🙂
המקור
רבקה אוספת את כוסיות הערק, וצלוחית קטנה של זיתים עם כדורי בשר קטנטנים. גם היום הלך מסעוד לשוק, גם היום חזר בלי מצב רוח ובלי עבודה . מסעוד אהב את המאחיה. והמאחיה אהבה אותו . רבקה מביטה בעצב בכוסית הערק הריקה ובצלוחית הבשר המלאה שמסעוד שלה לא נגע בה. רבקה חושבת איך לדבר עם מסעוד שלה, ועד שהיא חוככת בדעתה, מסעוד כבר עושה צעדיו מחוץ לדירת השיכון הזעירה.
לאחר שכתוב
רבקה אוספת את כוסיות הערק, וצלוחית קטנה של זיתים עם כדורי בשר קטנטנים. גם היום הלך מסעוד לשוק, גם היום חזר בלי מצב רוח ובלי עבודה . מסעוד אהב את המאחיה. והמאחיה אהבה אותו . רבקה נותנת עיניה בכוסית הערק הריקה ובצלוחית הבשר המלאה שלא נגעו בה. מריחה את הבשר וטועמת זעיר פה וזעיר שם, והמליחות של הזיתים נמהלת מהמליחות של דמעתה. ועד שהיא מתעשתת ופותחת את פיה להוציא את שעל ליבה, מסעוד כבר עושה צעדיו מחוץ לדירת השיכון הזעירה.
הקטע המקורי:
צבי שנתקף בסופת התלקחות כעסים פנימית למשמע הצהרות העצמאות המרדניות של מי שהיה עד לפני ימים מספר עצם מעצמו ובשר מבשרו, העתק מושלם שלו, צלם צלמו ודמות בתבניתו, לא ידע את נפשו.
הקטע המשוכתב:
צבי הסתובב סהרורי בבית הריק ושיחזר שוב ושוב את הצהרות העצמאות ששמע ממוטי בן החמש עשרה. "כאילו שלא הבן שלי אמר את זה, כאילו שאיזה אדם זר דיבר איתי, כאילו שאיזה דיבוק נכנס בו", אמר לעצמו בקול. כשהגיע אל הקיר הסתובב ופסע אל הקיר השני, וממנו חזר לפסוע אל הקיר הראשון, הקירות סגרו עליו, המציאות נעלה עליו. הוא ניגש אל המזווה שם נחו בשיירה צנועה וכנועה התמונות המשפחתיות הממוסגרות. לקח את תמונתו של מוטי. תמונה מהבר מצוה. כולו אומר אור והדר. "זה הילד הזה?", שאל את עצמו בקול, "זה הילד הזה דיבר איתי עכשיו? הילד שהכי דומה לי בפנים, באופי. זה הוא?" בהחלטה נרגזת התכופף, פתח את המגירה התחתונה בארון ודחף לתוכה את התמונה. החוצה מהמחנה. החוצה ועכשיו! כשהתרומם נתקף בסחרחורת.
די והותר להיום (והלילה), מחר קטע שני…
תודה על התרגיל ותודה על ההשראה ועל הקטעים הנהדרים שלכם.
קטע שלי לפני :
המשרד היה שייך רק לו, ללא שכנים, לכן זה היה המקום היחיד בו הרגיש חופשי לדבר עם שותפו.
״תודה, בנץ, אני חייב לך ובגדול!״ פתח בהתרגשות אריאל וחיבק את חברו.
״אין על מה. באמת, אין על מה…לא עשיתי שום דבר. לא ראיתי את הקלטת המקורית, לא נגעתי בה.״ התייתם, בני עם חיוך ממזרי על שפתיו.
וקטע אחרי:
המשרד היה שייך רק לו, ללא שכנים, לכן זה היה המקום היחיד בו הרגיש חופשי לדבר עם שותפו. הוא כל כך רצה לשתף אותו באמת בכל מה שקרה עם ויקה, להעזר בחברו בניסיון להבין איך להמשיך בחקירה ולשמור על ויקה, איך לא להסתבך עוד יותר. אולי, אם יפרוש לפני שותפו את מה שיושב על ליבו ומדיר שינה מעיניו, יקבל ממנו איזו עצה טובה.
״תודה, בנץ, אני חייב לך ובגדול!״ פתח אריאל ולרגע שקל להגיד את האמת, כמה זקוק היה עכשיו לחבר, כזה שלא ישפוט ורק יהיה שם בשבילו. אבל הרגע חלף ובמקום מילים אריק פשוט חיבק את חברו וחזר ואמר :״תודה שהצלת אותי.״
״אין על מה, באמת אין על מה.״ טפח על גבו של שותפו בני והתרחק ממנו קצת, כאילו מחכה שימשיך לדבר. אך אריק הידק בכוח את שפתיו, כדי להמשיך לשתוק ושותפו המשיך לדבר.
״לא עשיתי שום דבר. לא ראיתי את הקלטת המקורית, לא נגעתי בה.״ התייתם בני עם חיוך ממזרי על שפתיו.
לפני
תום הביטה בו בפליאה, חציה משתאה על שעיניו מסוגלות לראות מה שעיניה לא וחציה בחשש מהפחד שתיאר, איך ייתכן שהוא מסוגל לראות…? ונניח שכן. לאיזה פחד התכוון? היא הרגישה סחרחורת, עיניה נעצמו לרגע ונפקחו שוב. היא ניסתה להתמקד. "תמיד ישנו פחד כלשהו…" התחילה ושנאה את הנימה המתנצלת של דבריה. "לא נכון!" קטע אותה. תום הביטה בו בהפתעה. "אתה לא מפחד לפעמים?"
אחרי
תום נרתעה לאחור וחיבקה את עצמה, עיניה ננעצו בו באי אמון, חציה משתאה על שעיניו מסוגלות לראות מה שעיניה לא וחציה מבוהל מהפחד שתיאר. איך ייתכן שהוא מסוגל לראות? ונניח שכן. לאיזה פחד התכוון? היא הרגישה סחרורת, עיניה נעצמו לרגע ונפקחו שוב. היא ניסתה להתמקד. "תמיד ישנו פחד כלשהו…" התחילה ושנאה את הנימה המתנצלת של דבריה. "לא נכון!" קטע אותה. תום התכווצה "אתה לא מפחד לפעמים?"
מקור: ברדיו היו שירים של ימי שישי. אני אוהבת אותם במיוחד, אבל לא סיפרתי לו.
שכתוב: ברדיו היו שירים של ימי שישי. הם תמיד גורמים לי להרגיש את הגלים של הים שוקטים בתוכי, אבל לא סיפרתי לו.
מקור: אמא פחדה. שישאלו עליו יותר ממה שהוא יודע לענות, ושכולנו ניראה קצת כאילו עשינו את הבחירה הלא נכונה.
שכתוב: אמא חזרה כמו תקליט שבור על אותן המילים המהוססות, על זה שאולי ישאלו עליו יותר ממה שהוא יודע לענות, ושאולי כולנו ניראה קצת כאילו עשינו את הבחירה הלא נכונה. רק כשהקדשתי חצי דקה של התבוננות בה שמתי לב שכל אותו הזמן היא ניקתה את השיש במטבח בתנועות מעגליות חוזרות, אפילו שהוא בכלל לא היה מלוכלך.
מעולה!
הדוגמא השנייה..
מקור:"למי את?" מולי יושבת בחורה צעירה עם משקפי קרן שחורות אפנתיות שמאחוריהן עיניים שחורות נטולות חמימות. הן מאופרות בצלליות סגולות. היא נראית קפואה
שכתוב: מי את?" מולי יושבת בחורה צעירה עם משקפי קרן שחורות אפנתיות שמאחוריהן עיניים שחורות נטולות חמימות. הן מאופרות בצלליות סגולות. היא לא ממצמצת וכל שערה שלה יושבת במקום, אפילו החולצה המכופתרת שלה נראית חיה יותר.
אני אוהבת!
אהבתי את החולצה, אבל הייתי כותבת שהיא נראית חיה יותר *ממנה*, כי לקח לי שנייה להבין…
מקור: ניתקתי את השיחה עם ירדן במהרה, חששתי שהיא תגיד לי לא. חששתי שהיא תפתח את הכל שוב ותכעס עלי. לא יכולתי להכיל את הכעס שלה. ידעתי שהיא צודקת. פגעתי בה מאוד באותו יום. היא באמת האמינה שלא אכפת לי, באמת חשבה שאני חזק ואטום. ראיתי בעיניה כמה זה שבר אותה, היא לא מתארת לעצמה איך זה שבר גם אותי, כמה דמעות ירדו לי אחרי שהיא סגרה את הדלת. רציתי לחבק אותה באותו יום ולאסוף אותה אלי. המבט הצמא שלה לאהבה שלי מלווה אותי בשנה האחרונה. אכזבתי אותה, אבל הייתי חייב. הייתי חייב לשחרר אותה, לא הייתי טוב בשבילה
שכתוב: לאורך כל השיחה הקצרה עם ירדן ליבי פעם בחוזקה, הרגשתי כמו דג המפרפר מחוץ למים. עגלי זיעה הופיעו על מצחי ודיברתי איתה קצר וענייני. אפילו לשלומה לא שאלתי, רק יריתי את המידע וניתקתי את השיחה לפני שתספיק לפתוח הכל. לפני שאשמע את הרעד המוכר לי כל כך בקולה. הטלפון עדיין בידי, לא מצליח להסיר את עיניי משמה המופיע עדיין על המסך. קולה החזיר אותי ברגע לאותו היום בו היא הביטה בי בפעם האחרונה עם דמעות בעיניים, מסרבת להאמין שזה הסוף. עמדתי מולה זקוף, עם מבט מרוחק ולא קשוב יותר להתחננויותיה. היא יצאה בסערה והדלת נסגרה. הערפול הגיע. רק כשהיא כבר הייתה, הרשיתי לעצמי להרגיש מה בדיוק שם קרה. גררתי את עצמי למיטה, לא רציתי לראות נפש חיה. ליבי דימם מכאב, כל מה שהוא רצה זה אותה. אני יודע שאיכזבתי אותה באותו יום. אבל הייתי חייב לשחרר אותה, לא הייתי טוב בשבילה.
*האם באמת יש הבדל??
כן. יש הבדל.
1. את נותנת לנו לראות איך נראים הרגשות שלהם, ולהרגיש אותם בעצמנו.
2. את משאירה לנו את הפרשנות. זה נותן לנו להרגיש יותר חכמים.
אני אוהבת את זה!
במקום:
"שמעתי", הוא ענה בכעס, "איך זה שלא סיפרת לי עד עכשיו"?
שכתבתי ל:
"שמעתי", הוא קטע אותי וקם מהשלחן. בלי ליצור קשר עין הוא חצה את הסלון ונעמד במרפסת, גבו אלי, בוהה באויר הלילה שהסכים להצטנן אך במעט.
"תומר", אמרתי, קולי עולה מעט גבוה מהרגיל. הוא לא ענה. "נו תומר, תגיד משהו".
"מממממ"
"אני יודע שאלה חדשות משמעותיות, ובאמת שלא התכוונתי לספר לך ככה".
"מתי כן התכוונת לספר לי"?
אם נכתוב רק בשואו דונט טל, נכניס לחרם חצי מהשפה העברית. קצת פרופורציה רבותיי. הרי כך אנו נפסול את גדולי הסופרים והסופרות הקלאסיים. הם לא פחדו מלכתוב-הוא כעס, היא נעצבה, שמחה, התרגז, פחדה, חש תסכול וכו'.
אכן, יש מקום גם לזה וגם לזה.
עם זאת, היום לא כותבים כמו שכתבו פעם, והיום גם קוראים הרבה פחות את מה שכתבו וקראו פעם,
ועל כן עצם העובדה שגדולי סופרינו כתבו (בלי שום קשר לפחד או לא) – הוא כעס, היא נעצבה, שמחה, התרגז, פחדה, חש תסכול וכו' – היא לא סיבה מספיק טובה לכך שגם אנחנו נעשה זאת, ובטח לא סיבה מספיק טובה לכך שנכתוב רק ככה.
וכמו שכבר כתבתי למעלה: לכל זמן ועת לכל חפץ, אבל ממש כדאי להתאמן קצת בלהראות, כי סיפור שלם של "לספר" – זה רעיון ממש גרוע.
ממליצה לך להתנסות! בהצלחה!