כשמתגברים על האמונה כי כישרון ותו לא הוא מה שהופך אדם לסופר, מבינים שגם כתיבה היא מלאכה שיש ללמוד, וממש מתחילים ללמוד אותה – מגלים שכתיבה מורכבת מאלמנטים שונים, ולכל אחד מהם יש כללים.

זה שלב מצוין, אבל גם מסוכן.

נתחיל מהחלק המצוין:

בראש ובראשונה – להיפטר מפנטזיית הכישרון זה דבר טוב. אפילו טוב מאוד. כי כישרון זה באמת נחמד, אבל זה לא מועיל במיוחד. כישרון (אלא אם כן מדובר בכישרון להיות נחושים ומתמידים, שהוא שונה לגמרי מכישרון כתיבה) – לא יעשה את העבודה. מה שעושה את העבודה הוא… עבודה. כתיבה ועוד כתיבה ועוד כתיבה. אז קודם כול זה פרקטי מאוד להבין את זה. וחוץ מזה שקצת צניעות באמת לא הזיקה עדיין לאף אחד. הפרידה ממושג הכישרון והדברים שנגזרים ממנו ומחייבים אותנו – מעניקה לנו חופש. חופש ללמוד לכתוב.

ומה לומדים כשלומדים לכתוב?

ובכן, האלמנטים שאליהם מתוודע הכותב המתחיל-ללמוד הם כמובן עלילה, דמויות, תיאורים, קונפליקט, סודות ושקרים (שזה גם נושא כנס נקודת מפנה הקרוב), סגנון וכן הלאה. אם אתם כותבים כבר תקופת מה, או שעשיתם לפחות סדנת כתיבה אחת, אתם מכירים את הרשימה הזאת.

יש דרך ברורה מאוד לבנות עלילה; יש דברים שחשוב מאוד לחשוב עליהם כשבונים דמות (בראש ובראשונה לחשוב לפני שמתחילים לכתוב…); יש דרך ללמוד לכתוב תיאורים טובים, תיאורים שירתקו את הקורא ולא ירדימו אותו; יש אפילו אוסף של כלים שאפשר לתרגל כדי לעזור לכם לבנות את הסגנון שלכם (רבים מאוד מהם נמצאים בקורס מילים ממכרות). כל הדברים האלה הם חשובים מאוד. אבל יש בהם גם סכנה מסוימת.

כאן אנחנו מגיעים לחלק המסוכן, והוא מתחלק לשניים:

הסכנה הראשונה היא שניתקע בחלק של הלימוד ולעולם לא נגיע לכתיבה. לפני כבר לא מעט שנים השתתפתי ברצף של ארבע סדנאות שהעבירו שני מנחים טובים ונחשבים. נהניתי מהסדנאות, למדתי המון ו… הפסקתי לגמרי לכתוב. במהלך התקופה ההיא למדתי כל כך הרבה, שכל הזמן הרגשתי שאני עדיין לא יודעת מספיק, ושרק כשאדע מספיק – אוכל לכתוב. זה כמובן ממש לא נכון. הלימוד החשוב ביותר מגיע מהכתיבה עצמה.

הסכנה השנייה היא שהכתיבה תתחיל להיות טכנית: נבנה עלילה לפי הספר, נמלא את הרשימות לגבי הדמויות, נכניס את כל המילים לתבניות הרצויות – והנה, יש לנו סיפור. מה שקורה לסיפור כזה הוא שהוא אולי כתוב למופת מכל הבחינות הטכניות, אבל אין בו נשמה. וכשאין לסיפור נשמה – הוא לא טוב. הוא לא ממלא את התנאי הבסיסי ביותר שאמורה למלא פרוזה, והיא לרגש את הקורא (בניגוד לספרי עיון ואנציקלופדיות).

האלמנט החשוב ביותר, זה שהבטחתי בכותרת של הפוסט, הוא הנשמה.

מה עושים עם הנשמה הזאת? איפה מוצאים אותה?

ובכן – דווקא כאן אין כללים מספיק ברורים. הנשמה היא תובענית וחמקנית. הנשמה נמצאת במקום שבו נגמרים כל הכללים, במקום שאליו נמשך הלב. ולפעמים היא נמצאת במקומות הכי כואבים.

אצל כל אחד זה קצת אחרת. אני יכולה לספר איך זה כרגע אצלי.

סבתא שלי הייתה דמות משמעותית מאוד בחיינו. אימא שלי היא בת יחידה, ככה שהיא ואבא שלי ואנחנו והילדים שלנו (הנינים שלה) היינו מושא אהבתה הגדול ביותר, והיא השקיעה בנו הכול. ביקרה אותנו, שמרה עלינו כשהיינו חולים, בישלה לנו ואפתה לנו, וכל זה בלי סוף. המקפיאים שלנו היו מלאים באוכל של סבתא. תמיד. פלפלים ממולאים ובלינצ'סים עם כל מילוי אפשרי ועוגות שלוקח כמה ימים לאפות ולהרכיב היו האוכל הכי פושטי בעולם מבחינתנו, כי תמיד היה לנו בלי סוף מהטוב הזה.

לפני שש שנים היא החליטה שמספיק לה. היא כבר שמרה מספיק ובישלה מספיק ואפתה מספיק וגם חיה מספיק. היא ארזה כמה חפצים, סגרה את הבית ונכנסה לבית אבות שבחרה בקפידה (אצלנו היא לא רצתה לגור. היא הייתה בן אדם עצמאי מאוד ולא רצתה להיות לנטל, ואי אפשר היה לשכנע אותה). התכנית הייתה להזדכות על החיים בתוך שלושה חודשים. היא לא אמרה את זה ככה, אבל הבנו.

התכנית הזאת לא עבדה לה מי יודע מה. היא חיה עוד שש שנים. רובן היו בסדר גמור, אבל החודשים האחרונים לחייה היו קשים מאוד. לגמרי לא מה שהיא תכננה. והשינוי הזה בתכנית הכעיס אותה מאוד, והיה לא פשוט גם לנו.

החודשים האחרונים האלה גרמו לי לכתוב הרבה. זה היה בעיקר קטעים קצרים, שירים, הספד שרק חלק ממנו הוקרא לבסוף בהלוויה… שם היו הלב והנשמה שלי, ולשם הלכה גם הכתיבה שלי. אחרי שסבתא נפטרה – צץ לי רעיון חדש לסיפור. רעיון מופלא ונהדר. רעיון שאני לגמרי מאמינה בו. רעיון שמרגש אותי. ממש. והייתי צריכה את רוני גלבפיש המופלאה שתגיד לי, "איזה יופי שהצלחת לקחת את המוות של סבתא שלך למקום כזה", כדי שאבין שכן. זה העניין. זה בדיוק בדיוק זה.

הנשמה, או הלב, או הניצוץ, או כל שם אחר שתיתנו לדבר הזה שמלהיב אתכם וממלא אתכם מבפנים וגורם לרגשות שלכם להגיע אל הדף ולהתגשם במילים – הוא האלמנט החשוב ביותר בסיפור שלכם.

אם עדיין לא מצאתם אותו – זה בסדר. לא צריך להרוג אף אחד בשביל זה. רק המשיכו להסתכל מסביב ונסו לראות לאן הלב מושך אתכם. מה מעורר אתכם. איזה נושא לא פתור מוציא מכם אש וגופרית. בסוף זה יגיע. רק תנו לזה זמן. ומקום.

ואם מתחשק לכם לשתף – בבקשה עשו זאת!