הדרך שלא נבחרה הוא שמה של פואמה שכתב רוברט פרוסט בשנת 1915, והיא נחשבת לאחד השירים הידועים והמצוטטים ביותר בשפה האנגלית.
השיר מתאר הולך רגל שמגיע לצומת דרכים ועליו לבחור לאן ללכת. הבחירה בדרך אחת נושאת עמה, כמובן, את הוויתור על הדרך האחרת. המשורר מביע רצון לשוב וללכת בדרך שלא בחר בה הפעם, אבל יודע שככל הנראה זה לא יקרה. בדרך כלל אנחנו לא שבים לאחור.
גם הגיבור שלכם, במסעו בעלילה שטוויתם לו, מגיע מפעם בפעם (או ממש כל הזמן…) לצמתים שבהם עליו לבחור. הרבה פעמים הגיבורים שלנו מצטערים על הבחירות שלהם, או תוהים מה היה קורה אם היו בוחרים אחרת. אתם יודעים את זה כבר… זה קורה גם לנו…
מה אפשר לעשות עם זה?
אפשרות אחת היא באמת לתת לו לבחור בדרך אחרת. לחזור אחורה, לתת לו לצאת לדרך השנייה, ולראות מה קורה. אם אתם עדיין לא יודעים לאן אתם הולכים עם העלילה, ובעצמכם לא בטוחים שמה שעשיתם עד עכשיו זה הכי טוב שיכולתם – לכו על זה, וכתבו למטה בתגובה איך היה ומה גיליתם.
אם העלילה שלכם בנויה היטב – אל תעשו את זה. חבל על הזמן שלכם. התרגיל שלכם יהיה כזה: טוו עלילה נוספת, עלילת משנה, שמראה מה קרה למישהו שבחר בדרך השנייה.
הכול ברור?
נפלא.
עדיין לא סגורים על זה?
הנה דוגמה מהממת לעניין הזה בדיוק: בספר הנפלא כל מה שלא סיפרתי, בהוצאת תמיר//סנדיק, יש גיבורה, מרילין, שרצתה תמיד להיות רופאה. מה מנע ממנה את זה? ובכן – שנות החמישים. מרילין גדלה בשנות החמישים שבהן היה קשה מאוד לאישה להגשים חלומות. היא עשתה כל מה שאפשר כדי להיות רופאה, אבל אז היא התחתנה וילדה ילדים, ומסלול ההתקדמות האקדמית שלה נחסם. באותו הרחוב שבו גרה מרילין, גרה גם ג'אנט וולף, עם בנה – ג'ק. ג'אנט וולף היא רופאה. היא בחרה את הדרך שלא נבחרה על ידי מרילין והגשימה את החלום שלה (וכנראה גם את החלום של עצמה). אבל זה לא מגיע ללא מחיר… וכך, בסיפור אחד אנחנו רואים גם סוג של מה היה קורה אילו מרילין הייתה בוחרת בדרך אחרת, וכך מעמיק הסיפור.
האם כבר יש לכם בסיפור שלכם דמות משנה כזאת שבחרה בדרך שהגיבור לא הלך בה? – כתבו עליה! אין? צרו אותה!
נסכם:
בתרגיל הזה יש שלוש אפשרויות:
1. החזירו את הגיבור שלכם לצומת ובחרו עבורו דרך אחרת.
2. ספרו על דמות משנה שמשקפת את הדרך שלא נבחרה על ידי הדמות שלכם.
3. צרו דמות משנה שמשקפת את הדרך שלא נבחרה על ידי הדמות שלכם, וספרו עליה.
כמו תמיד – דווחו! או שתספרו מה בדיוק עשיתם, או שתספרו רק מה למדתם מהתרגיל. מה שטוב לכם!
זהו התרגיל השלישי באתגר הכתיבה של מרץ 2018.
אם טרם הספקתם לענות על התרגילים הקודמים, כאן תמצאו את התרגיל הראשון, וכאן את התרגיל השני.
בהצלחה!
תרגיל מעולה מעולה מעולה. נתת וריאציה שלו באתגר הננורימו בנובמבר והתרגיל עזר לי מאוד! להחליט על הסיום של הרומן שלי. הוא לקח אותי לסיום אחר ממה שהיה צפוי. הפעם אשתמש בתרגיל הזה לאחת מדמויות המשנה, אשחק איתה קצת.
איך באתגר הזה בכל פעם הכל יוצא בול? רחלי, את קוראת מחשבות!
אתמול, לפני שסיימתי את חלק א' כפי שסיפרתי, התלבטתי ביני לבין עצמי, מה היה קורה לו המשיכה הדמות לחיות, למה היא חייבת למות?
מאוד לא רציתי שתמות וזה קורע אותי לרסיסים בכל פעם שאני עוברת וקוראת שוב את הטקסט.
בסופו של דבר השתכנעתי לא לגעת, הבנתי שזה חייב להיות כך. אבל רשמתי לי את זה כהערה של משהו שעדיין לא טיפלתי בו.
אז הנה, לא עבר יום והגיע התרגיל. אז הוספתי סצינה בה הכל משתנה. שוב פעם בכיתי, כי בטח זה מה שהגיבור היה רוצה שיקרה.
ישבתי והקלדתי ולא התעצלתי והיה לי קשה. בעיקר נפשית.
אבל הכי תודה על התרגיל הזה כי זה הבהיר לי מעבר לכל ספק שלקחתי את ההחלטה הנכונה ואני צריכה להשאיר את הדברים כפי שהם, גם שזה מצער ואולי אפילו לא הוגן.
זה בטוח ספר אדיר אם הוא מוציא ממך כאלה רגשות. אני כבר מחכה לקרוא אותו.
ואיזה מדהימה את שאת עושה כל תרגיל!
ואיזה כיף שהרגשת שהוא עובד לך!
תודה רבה מקסימה שאת. אני באמת קשורה בעבותות אל הסיפור הזה.
מקווה שכשתבוא השעה, לא אאכזב אותך.
זה מצחיק כי הי חששתי מהתרגילים. באתגרים קודמים היו כמה שהיה לי ממש קשה לעשות. עכשיו אני מחכה להם-:)
היי רחלי יש לי בעיה טכנית עם התרגיל. אין לי מספיק "בשר" בעלילה הקטנה והמקוטעת שלי.. אין לגיבורת הספר עדיין צמתי בחירה משמעותיים. אין עדיין עלילה רציפה.
אולי יש לך דרך מקורית להציע לי שאוכל בכל זאת לעשות תרגיל?
תודה. באמת שאת אלופה!:):)
זה נפלא!
זה אומר שבסיפור שלך הכול עדיין אפשרי.
אם ככה ההמלצה שלי אלייך היא לגלות איזו צומת מרכזית עומדת בפני הדמות שלך, ולהתחיל לחשוב על עלילת משנה של דמות נוספת בסיפור, שתלך בדרך השנייה. נסי לגלות מה יקרה לכל אחת מהן.
מפעם לפעם, לא יותר מדיי, אני תורמת כסף לויקיפדי'ה, כיון שאני משתמשת בה די הרבה, זה נראה לי הגון. זאת, למרות התרשמותי שהעורכים שלה מוטים לכיוון השמאל והכפירה בכוח עליון. כן כן.
עובדה תומכת להתרשומתי זו, בנוסף לחשדות הבסיסיים, זה התאריך בו בחרו לקיים את הסדנא הקרובה לעורכים חדשים? ביום שישי, בשעה 9. שבת המלכה מברכת בביקורה את ירושלים בערך בשעה חמש אחר הצהרים, מי יכול ללמוד בראש שקט איך לערוך ערכים בויקיפדיה כשבעלי יכול לשרוף את הצ'ולנט?!??? ומה עם שבת? שבת???
"לממזה"הם יאמרו. הבעליבתים של ויקי.
לאחרונה הצטרפתי לסדנת כתיבה מרנינת לב באמצעות הפייסבוק עם גב' רחלי לביא, ותרגיל האתגר של היום הוא: "הדרך שלא נבחרה", לנסות לקחת נקודה בחיים וכד', וללכת איתה למקום אחר ושונה ממה שהי'ה בפועל.
הרמב"ם, "הנשר הגדול" (בשבילו ציינתי את ויקי, בידקו שם את הערך, ערך רב עד מאד), כתב על נושא 'בחירה חופשית' שהיא לכאורה, לכאורה, מנוגדת למוחלטותו של בורא עולם: בורא עולם מעצם הגדרתו יודע הכל, הרי שהוא כבר יודע מה אני אבחר, אפילו לפני שאני בוחרת, ובכך בעצם זה מגמד ומאפס את עצם המושג של "בחירה חופשית" כי אני לא חופשיה לגמרי, כבר יש מי שיודע…
בחירה חופשית זה אמורה להיות בחירה בין, למשל, שני תפוחים שנראים אותו הדבר. כי אם אחד היה רקוב, הכף כבר מוטית נגדו, ואין פה בחירה "חופשית".
ההסבר הנפלא של הרמב"ם הוא, בלשוני שלי, שרק בורא עולם יכול להכיל ניגודים: מצד אחד, אכן, הוא יודע מה נבחר, ומצד שני, הוא כן ואכן מעניק לנו חופש בחירה מוחלט מוחלט מוחלט. (חפשו ב'מורה נבוכים', 'משנה תורה' ועוד אצל הרמב"ם).
הייתי בת ארבע כאשר אמי ע"ה חלתה במחלה הארורה, שמכנים אותה כך ולא בשם החיה הזו ממערכת פרוקי הרגליים, שלא תאמינו שלא מסבירים כלום על החיה הזו בויקיפדיה בעברית?!?! (היו צרכים לעשות את הסדנא באמצע השבוע ואז היה הסבר טוב מטעמי על הרבה דברים). אמי חלתה בסרטן וזה היה לפני ששים ושלוש שנים כשידעו עוד פחות ממה שלא יודעים עכשו. ארבע שנים התענתה עד שנפטרה. היא ואבי מאותו הרחוב בפרבר פראגה של וורשה, אבל באו כל אחד לחוד להיות חלוצים בשנת 1933, פה הכירו ונישאו. אבי בא עם ה'מזרחי' ואמי, אין לי את מי לשאול למה באה. בטח בשביל ללדת אותי ואת אחיי.
אגב, אבי ז"ל נפטר חמש שנים אחרי אשתו האהובה משברון לבב. בערוב ימיו אני זוכרת שהתקרב יותר לשמירת המצוות בה גדל. אבל, הייתי בת שלוש עשרה ולא שאלתי כלום.
נולדתי, בת הזקונים, אחרי קום המדינה. הבית היה יהודי בו לא שמרו לא על כשרות, לא על שבת וכד'.
בורא עולם? ממש נושא שאינו פוליטיקלי קורקט. צמחנו מהקופים לפני מליונים שנים ואנחנו אקראיים וללא תכלית. יחי הממלכתיות בבתי הספר. כתלמידים היינו מופקרים להבל פיהם והטפותיהם של המורים, כל אחד עם המטענים שלו לגבי ההסטורי'ה היהודית הפרטית שלו…אחד כועס, אחד ברוגז, אחד מפויס והרביעי כלל אינו יודע לשאול.
גרנו בבתים פרטיים מוקפים חצי דונם של טבע וכיף, והייתי פונה לחלון, בת שש, שבע, ומהדקת כף יד אחת לשניה, נושאת עיניי לשמיים בחלון ואומרת "אלוהים, בבקשה, אנא, אנא, תעשה שאמא שלי תהיה בריאה!".
הוא די איכזב.
איך בכלל ידעתי לפנות אליו? בטח מין ברירת מחדל רוחנית.
לא הביאו בזמנים ההם עובדת סוציאלית שתדבר עם בני הבית על התהליך הכאוב במשפחה, על כך שבית ללא אמא זה חדר שהוחשך, לא דיברו כל אחד על כאבו, תסכוליו, סבלו. לא אבא, לא אחותי. לא.
אילו הייתי שואלת בגיל שבע, ולא מחכה עד גיל שלושים ושלוש, אז:
אחרי שסיימתי לבקש מאלוקים, חיכיתי שאבא יחזור מהעבודה.
"אבא", תמיד שוחחנו חברית, "יש אלוקים?"
תרגיל מקסים. הסיפור שלי כבר בנוי, אבל נזכרתי בעקבותיו בצומת שנתקלתי בה, שכאשר הגעתי לשם כבר הולכתי את הדמות בדרך האחרת. היא הלכה שם כברת דרך עד שהבנתי שבאופן כזה הסיפור פשוט לא אמיתי. הוא לא משקף את הדמות אלא משקף את הדרך בה אני הייתי הולכת אילו הייתי במקומה. כשהבנתי את זה "משכתי" אותה משם ונתתי לה ללכת בדרכה. אני מאמינה שאם הייתי ממשיכה בדרך ההיא הסיפור פשוט היה נגמר מהר מאוד והייתה ניטלת ממנו כל העוצמה.
את הקטע הבא כתבתי היום, על היום בו האינטרנט מת ….
איתן נהג את מכוניתו בכביש המהיר דרומה, לפני רגעים מעטים קיבל את שיחת הטלפון מאחותו.
"אבא קיבל התקף לב, לקחו אותו לבלינסון, תגיע מהר"
הטור מימין התקדם במהירות, איתן הסיט את מכוניתו לנתיב הימני, וגילה שעכשיו דווקא הטור השמאלי מתקדם מהר יותר. ברדיו התנגן שיר מעצבן. העביר תחנה, אצבעותיו תופפו בעצבנות על ההגה. הוויז הראה שעוד חמישים דקות הוא מגיע ליעד. ואז קפצה הודעה , עיכוב של ארבע דקות, החליף תחנה ברדיו.
מבזק חדשות, הקריינית הקריאה את אותו המבזק שהושמע לפני חצי שעה.
העולם כאילו קפץ במערבולת של חיים באותן דקות ורק החדשות לא משתנות.
הוויז ניסה להסתכרן, ולמעלה הופיעה הודעה, אין קליטת ג'י פי אס. יש, הטור שלו מתחיל לנוע קדימה, רק שלא יפספס את היציאה במחלף קסם.
ברדיו אמרו שהשרת של הוויז נפל. שיט.
מזל שעדיין זוכר את הדרך בעל פה. רק דבר אחד הוא לקח בחשבון, כמחצית מהנהגים האחרים לא מצאו את ידם ורגלם ללא וויז. והפקקים שנוצרו בכל יציאה ופנייה מהכביש המהיר התעצמו.
שלושת רבעי שעה לאחר מכן, זנח את מכוניתו על אחד מפסי האדום לבן, ורץ למבנה המרכזי, תר בעיניו אחר עמדת מודיעין, שומר כבד גוף מעבירו שוב ושוב במגנומטר, לא אין לו נשק. איפה כאן מודיעין? שואל ולא ממתין לתשובה. רץ לעמדה " איפה מאושפז את מר ברזילי?" פולט מתנשף.
"מחשב נפל, מצטערת " אמרה הממושקפת.
איתן מנסה שוב להתקשר לאחותו, הצג מראה שאין קליטה.
"לאיפה מגיעים אנשים עם התקפי לב" שואל את הממושקפת.
"למיון או לקרדיולוגיה" עונה "ימינה עד סוף המסדרון, וקרדיולוגיה קומה שלישית".
איתן מהמר על קרדיולוגיה, ניגש למעלית, לוחץ על הקומה השלישית, וממתין.
המעלית לא זזה.
אחד האורחים מסב את תשומת לבו, שאין אינטרנט, המעלית הממוחשבת תקועה, עדיף שיעלה ברגל.
מתנשף מעליה של שלוש קומות , ומרוצה במעברים לקרדיולוגיה וחשב כמה אירוני שאבא שלו מר ישראל ברזילי איש ההייטק בחר לקבל התקף לב ביום שהאינטרנט מת.
****
לאחר שקראתי את התרגיל, אז החלטתי לקחת את איתן דווקא למיון , בדרכו עובר את הקפיטריה, לגלות שם את כל הממתינים והחולים , מדברים אחד עם השני ולהפתעתו לא מדברים עם הטלפון החכם, תורים משתרכים ליד חנויות השעונים, ובסטימצקי אנשים קונים מפות דרך. את אחותו הוא מחפש וגם את אבא שלו ומכיר עולם משונה שלא יודע לתפקד בלי אינטרנט
הצומת המקורית שלו:
עניים כחולות ואני -4
עידו חלק 2
היא הבינה מייד מה עומד לקרות, לא יכולתי לתת לה לברוח, לא יכולתי להצטייר כחלש בעינהם, נתתי לשד שבתוכי לצאת החוצה, לא נלחמתי בו.
הם התקרבו אליה, נגעו בה ואני לא עשיתי דבר. קפאתי במקומי והופתעתי עד כמה זה מגרה את חושיי. החולשה שלה, המבט הצמא לכאב והשפלה הבעירו אש בשד החדש שפרץ ממני החוצה. שד שלא הכרתי, שד חייתי הצמא לעוצמה.
הם קשרו אותה לעץ, והשדיים הבולטות מבעד לחבלים, הכוס החשוף אלי הזרימו את דמי בסערה בתוך גופי. הייתי חייב לענג את עצמי, שכחתי את עצמי בתוך כל הכאוס הזה. לא הצלחתי לחשוב על דבר פרט לרטיבות שנוזלת ממנה ועד כמה אני כמהה להרגיש אותה שוב עלי.
התקרבתי אליה, מביט לתוך עיניה ורואה את ההנאה שהכאב מעניק לגופה. שולח את אצבעותיי לתוכה, גופה מגיב בעונג אלי. גופה מנסה להתפתל תחת החבלים שרק מתהדקים יותר עם כל תזוזה שלה. היא כל כך טעימה, היא חייבת לדעת את זה. דחפתי לה את אצבעותיי לפיה, שתטעם. הם צוחקים ברקע, משתוללים ואני בעולמי. רואה רק את עצמי. מרגיש רק את הסערה שמתחוללת בתוכי, את הרצון העז שלי להכאיב לה. אני לא יודע כמה פעמים סטרתי לה, כמה פעמים הם סטרו לה. הסימנים עליה דיברו איתי, הם ביקשו אותי, רצו עוד ממני ואני נתתי להם. נתתי לה.
פתאום נשמעה דממה. היא עמדה שם בפינה, החזירה אותנו למציאות במבט הכואב בעינייה. אני חושב שהיא כאבה גם עלינו. על מה שהפכנו להיות.
לא יכולתי להביט בה, לא יכולתי להביט ולהרגיש את עצמי.
ברחתי. רצתי לא יודע לאן העיקר שיהיה רחוק משם. שלא אהיה שייך למה שקרה.
קיפלתי את רגליי צמוד לבית החזה, ודמעות זלגו מעיניי. מה עוללתי? מי אני? כל גופי רעד מכאב היבבות שיצאו ממני. לא רציתי להרגיש. לא יכולתי להרגיש.
הזכוכית על הקרקע בהקה, קראה לי. רציתי להיעלם, להפסיק את הכאב.
חתכתי את עצמי על פנים ירכיי, הצריבה שהזכוכית סיפקה לגופי טישטשה אותי קצת, הזכירה לי מי אני ומי אני לעולם לא אהיה שוב. כל יום מתווסף עוד סימן על פנים ירכיי, עוד סימן שמזכיר לי את השד הקיים בתוכי.
הבחירה החדשה שלו:
היא הבינה מייד מה עומד לקרות, אישוניה התרחבו ופיה נפתח מעט, זעקה רוצה לצאת אך נתקעת מבעלי גרונה. ככל שהם התקרבו יותר כך היא קפאה. הסתכלתי עליהם, הסתכלתי עליה. ידעתי שאני חייב לבחור בה. אני חייב להגן עליה. נעמדתי בינה לבינהם, אש יצאה לי מהעיניים. כעסתי שהם עקבו אחרי. כעסתי שהם חיללו לי את הרגע הזה. פתאום הם כבר לא נראו כמו החברים הטובים שהכרתי. רותם התכווצה מאחורי, הרגשתי את שערותיה סומרות ונשימותיה הקצרות. לא נתתי להם לגעת בה. הם הוציאו ממני שד שלא ידעתי שקיים בי, שהם תא ידעו שקיים. הם כל כך נבהלו מתגובתי שלא נאבקו בי כלל ונסו חזרה ללב המסיבה.
נותרנו שוב רק רותם, אני ואור הירח. הסתובבתי אליה, הרמתי את מעיל העור שלי שהיה מונח על האדמה ועטפתי אותה בו. חיבקתי אותה חזק מרגיע את גופה הרועד בזרועותיי. אני לא אתן לאף אחד לפגוע בה.
אהבתי את הסיפור על מותו הזמני של האינטרנט.
אני לא בטוח שהתכוונתי למוות זמני .
אחרי שכתבתי את הקטע , עשיתי תחקיר על ההיתכנות הטכנית של כל התקלות אם האינטרנט מת , גילוי נאות בני הוא גאון הייטק ומומחה לתקיפות סייבר, כך שהתחקיר לא היה מסובך….
הנה הקטע המשוכתב
איתן נהג את מכוניתו בכביש המהיר דרומה, לפני רגעים מעטים קיבל את שיחת הטלפון מאחותו. "אבא קיבל התקף לב, לקחו אותו לבלינסון, תגיע מהר"
הטור מימין התקדם במהירות, איתן הסיט את מכוניתו לנתיב הימני, וגילה שעכשיו דווקא הטור השמאלי מתקדם מהר יותר. ברדיו התנגן שיר מעצבן. העביר תחנה, אצבעותיו תופפו בעצבנות על ההגה. הוויז הראה שעוד עשרים וחמש דקות הוא מגיע ליעד. ואז קפצה הודעה, עיכוב של ארבע דקות, החליף תחנה ברדיו.
מבזק חדשות, הקריינית הקריאה את אותו המבזק שהושמע לפני חצי שעה.
מבחינתו של איתן, העולם כאילו קפץ במערבולת של חיים באותן דקות ורק החדשות לא משתנות. בינתיים, הוויז ניסה להסתנכרן, ומופיעה הודעה, אין קליטת ג'י פי אס.
יש, הטור שלו מתחיל לנוע קדימה, רק שלא יפספס את היציאה במחלף גלילות.
ברדיו אמרו שהשרת של הוויז נפל. שיט.
מזל שעדיין זוכר את הדרך בעל פה. רק דבר אחד הוא לקח בחשבון, כמחצית מהנהגים האחרים לא מצאו את ידם ואת רגלם ללא וויז. והפקקים שנוצרו בכל מחלף ופנייה מהכביש המהיר התעצמו. חצי שעה לאחר מכן הגיע סוף סוף למחלף התקווה, תקוע בפקק האין-סופי, שוב ניסה להשיג בנייד את אחותו, שוב הקו מת. הוא זוכר את הדרך, אבל ליתר בטחון נצמד למכונית משמאל, הוריד את החלון, צפר קלות לנהג "תגיד לי איך מגיעים לבלינסון" ההוא מיואש מהפקק שמח להחליף מילה "ישר שיר עד ציר ז'בוטינסקי ואז תמצא שמה חנייה, אם נגיע לשם אי פעם"
הוא יודע שבעצם הוא זה שאחראי לפקק פה, משרדו קיבל את הפרויקט לחיבור הרמזורים לרשת האינטרנט, הם בחרו כפיילוט את הרמזורים בכניסה לפתח תקווה, למה לא בחר בבאר שבע?
עשר דקות לאחר מכן, איתן מנסה להפעיל פנגו בכחול לבן, אבל גם הוא מת, ובלית ברירה זנח את מכוניתו על אחד מפסי האדום לבן, ורץ למבנה המרכזי, תר בעיניו אחר עמדת מודיעין, שומר כבד גוף מעבירו שוב ושוב במגנומטר, לא אין לו נשק. איפה כאן מודיעין? שואל ולא ממתין לתשובה. רץ לעמדה " איפה מאושפז את מר ברזילי?" פולט מתנשף.
"מחשב נפל, מצטערת " אמרה הממושקפת.
איתן מנסה שוב להתקשר לאחותו, הצג מראה שאין קליטה.
"לאיפה מגיעים אנשים עם התקפי לב" שואל את הממושקפת.
"למיון או לקרדיולוגיה" עונה "ימינה עד סוף המסדרון, וקרדיולוגיה קומה שלישית".
איתן מהמר על קרדיולוגיה, ניגש למעלית, לוחץ על הקומה השלישית וממתין.
המעלית לא זזה.
אחד האורחים מסב את תשומת ליבו, שאין אינטרנט, המעלית הממוחשבת תקועה, עדיף שיעלה ברגל.
מתנשף רץ במעברים לקרדיולוגיה, נמלך בדעתו, סב על עקביו נתחיל עם המיון, עוקף את הקפיטריה ונדהם לגלות שאנשים מדברים זה עם ולא תקועים בסמארטפון, כנראה הוא לא כזה חכם. וחשב כמה אירוני שאבא שלו מר ישראל ברזילי איש ההייטק בחר לקבל התקף לב ביום שהאינטרנט מת.
אז עשיתי את התרגיל!
ותודה לרחלי על התרגיל המותאם:)
תרגיל 3 הדרך שלא נבחרה
צומת מרכזית שעומדת בפני תום היא :
האם לצאת כנגד המערכת שהכשירה אותה ולהסתכן בלאבד הכל ?
או להמשיך בתפקיד שלה ולשתוק את כל מה שבוער בה ולא מתיישב לה נכון?
היא מתחילה לפעול במחתרת ובהמשך מקימה מחאה פעילה.
היא משמיעה את קולה ונלחמת על מה שהיא מאמינה בו. היא מפסידה חברויות וביטחון אבל מצליחה ליצור שינוי ולערער את המערכת.
מאן (חברה קרובה של תום )בוחרת להישאר נאמנה למערכת למרות מה שבוער בה. היא מקודמת לתפקיד משמעותי יותר ובסופו של דבר תיאלץ להוביל את המהלך הישיר נגד תום, שמנוגד למה שהיא מאמינה בו. עם כל רגע שעובר מאן מוברגת יותר חזק במערכת והאופציה לצאת ממנה או להתנגד לה נעשית עבורה יותר ויותר בלתי אפשרית.
תרגיל 3 הדרך שלא נבחרה
מנחם מתחיל להתגנב בבית אבות כדי לעשות טוב ולהתאושש מהטרגדיה שקרתה לו. אחד הדיירים בבית האבות כועס על ההתנדבות של מנחם ומאיים על ההנהלה כי אם ההתנדבות תימשך הוא עובר לבית אבות אחר.
במקור: מנחם מתחיל לנהל מלחמה על לבו של אותו דייר ומנסה להבין מה בדיוק מפריע לו. אחרי כמה שיחות מלב אל לב הם מתיידדים וההתנדבות באה על מקומה בשלום.
בתרגיל: מנחם נדהם לשמוע כי הוא לא רצוי, חוזר לביתו ומתכנס ביגונו, מסרב בכל תוקף להתנדב במקומות אחרים חלופיים. אסנת, אשתו, הולכת לבית האבות, מחפשת את הדייר שהתנגד להתנדבות ומצליחה לשכנע אותו לבקש ממנחם שיחזור להתנדב. הדייר מרגיש שזקוקים לו ונענה ברצון.
*להתנדב (לא להתגנב)
הגעתי סוף סוף לאתר הזה. הוא מתמקד בשני הריונות שבשניהם המחשבה הראשונת היתה לשמור על התינוק. הדמות המרכזית בסיפור שלי מצליחה לשמור על התינוק למרות הקשיים העומדים בפניה. הסיפור השני היא של דמות שנשברה במהלך ההריון והחליטה על הפלה בשלב מתקדם יחסית בגלל לחצים גדולים מן הסביבה.
היה בהחלט מעניין להכניס לסיפור שלי גם את נתיב ההפלה, שמלכתחילה לא התכוונתי לספר עליו.