שמרו על הקורא בתוך הסיפור

יש חשיבות עצומה לכך שהקורא ידע מה קורה בסיפור שהוא קורא.

לפני שנתיים הוציאה שירה כרמי את ספר הביכורים שלה, וכך היא סיפרה על העורכת שלה למגזין "לאשה", 13.4.2015 (אהבתי, גזרתי ושמרתי…):

"הטיפ הכי טוב לכתיבה שקיבלתי מהעורכת שלי, שרי גוטמן: לדאוג ללא הרף להתמצאות של הקורא, בכל רגע נתון, במרחב ובזמן של העולם המסופר. להכיר בכמיהתו הבסיסית של הקורא להתמסר לסיפור באופן מוחלט, ובתפקיד המכריע של ההתמצאות במרחב ובזמן במיקודו במתרחש ובשמירה על אמונו. על הקורא להתהלך בעולם המסופר בתחושה רציפה שהעולם הזה מובן לו. עליו לדעת בכל רגע נתון איפה הוא נמצא ומתי הכול קורה, שכן אם הוא נאלץ פתאום, חלילה, לחזור לאחור בשל אובדן התמצאות – מיקודו בסיפור נפגע באחת, ההתמסרות שלו נפגמת, והוא אף עלול לאבד מאמונו."

ובכן, איך עושים את זה?

איך זוכרים למקם את הקורא מחדש בכל סצנה?

הנה פטנט פשוט (שהוא חלק משיטה שאני מלמדת…) שיעזור לכם לפתור את הבעיה הזו:

הדפיסו את הטקסט שלכם. (כן, אפשר לעשות את זה גם במחשב, אני אישית אוהבת לראות את התמונה המלאה, והמחשב מראה לי תמיד רק קטע…)

קחו מרקר ירוק. (כן, ירוק, כי את האחרים אני שומרת לדברים אחרים..;-)).

עכשיו עברו על הטקסט, וצבעו במרקר הירוק כל מקום שיש בו תיאור נוף וזמן.

סיימתם? נפלא!

העניין הוא כזה: תיאור נוף וזמן חייב להיות בכל סצנה שלכם. ולכל הפחות – בכל מעבר ממקום למקום. עכשיו, אחרי שסימנתם – אתם רואים בבירור איפה יש לכם תיאורים כאלה, ואיפה הם חסרים.

בדקו את כל הסצנות שבהן הם חסרים והוסיפו אותם.

(אני לא צריכה להגיד שאתם צריכים לכתוב את זה בצורה מעניינת, וחס וחלילה חס ושלום לא לקונית, נכון?)

מה עוד אפשר ללמוד מהמרקר?

כשתסמנו במרקר את כל תיאורי המקום והזמן שלכם, תוכלו לראות בקלות אם הם קצרים או ארוכים, ואם הם ארוכים ומופלאים, או ארוכים ומייגעים. אנחנו לא רוצים בשום פנים ואופן תיאורים מייגעים. אם זה המצב – המרקר יעזור לכם לגלות זאת, ותוכלו להחליט מה אתם משאירים ומה מוחקים.

ספרו איך היה!