לפני כמה שנים קראתי ספר ביכורים נהדר של סופרת ישראלית, ובמשך כמה ימים הסתובבתי מוכת תדהמה מהתחקיר המטורף שהאישה הזאת עשתה כדי לכתוב את הספר שלה. זמן מה לאחר מכן פגשתי אותה, וגיליתי שזה פחות התחקיר ויותר ספר מאוד מאוד אוטוביוגרפי. אוטוביוגרפי במידה כזאת שממש ערב הירידה לדפוס היא החליפה שם כמה שמות כי יש גבול.

זה לא הוריד מההתפעלות שלי ממנה כהוא זה. והאמת היא שלבושתי, זה גם לא הוריד ממידת התמימות שלי כהוא זה… אני עדיין לא חושבת על האלמנטים הביוגרפיים כשאני קוראת ספר. אני עדיין יוצאת מנקודת הנחה שהכול בדיה אלא אם נכתב בפירוש אחרת.

שערו בנפשכם אם כן כמה הופתעתי כשנודע לי בסופ"ש הסופרים האחרון בהרצאתה המצוינת של רוני גלבפיש, שגם, ובעצם אני רוצה להגיד אפילו, "מאה שנים של בדידות" של גבריאל גרסיה מרקס, שממנו למדתי מה זה magic realism, נשען בכבדות על יסודות ביוגרפיים. למען האמת זה עניין שאני עדיין מרגישה שאני צריכה לעכל. כלומר, כמובן, לרוץ לקרוא שוב, ואז את האוטוביוגרפיה שלו.

רוני המשיכה וסיפרה שגם שני הספרים שהיא הוציאה עד כה, נשענים על יסודות ביוגרפיים. שוב הפתעה. מילא הראשון, שקורה במציאות שלנו. אבל השני הוא פנטזיה, בשם כל הקדרות והכשפים. איך פנטזיה מבוססת על יסודות ביוגרפיים?

אם עוד משתתפים בהרצאה תהו – הרי שרוני לא השאירה אותנו ללא תשובה, גם אם לקח זמן מה עד שקיבלנו את התמונה המלאה, מכיוון שהיא סטורי-טלרית מחוננת, ומספרת סיפור כמו שצריך לספר סיפור.

אז ככה:

המילים הראשונות בספר הפנטזיה של רוני גלבפיש, אגם הצללים, הן: אני עפה.

כשהיא כתבה אותן, היא לא חשבה שזה קשור אליה בדרך כלשהי. לקח זמן עד שהיא הבינה שהיא כותבת את החוויה שלה.

ואז התחיל הקסם האמיתי.

רוני סיפרה לנו איך בהיותה בת 13 היא נשלחה לקרובי משפחה שלא הכירה בקיבוץ רמות. היא הגיעה למקום בשעת לילה מאוחרת, "נפלה" על מזרן, ונרדמה מיד. בתחושה שלה – העירו אותה דקה אחר כך. השעה הייתה כבר ארבע וחצי, וצריך לצאת למרעה. העלו אותה על סוסה לראשונה בחייה, והסוסה התחילה לדהור. הסוסה דהרה ודהרה עד שפגשה בכלב שהבהיל אותה, ובסיבוב פרסה מהיר שבה על עקבותיה. הסוסה פנתה לאחור ורוני המשיכה קדימה. באותו הרגע בדיוק חוותה רוני את התעופה הראשונה בחייה.

ובכן, מתברר שאנחנו כותבים על החיים שלנו. אנחנו כותבים על החיים שלנו גם כשאנחנו לא יודעים שאנחנו עושים את זה. ויותר מזה, אנחנו כותבים על החיים שלנו וזה טוב. למה זה טוב?

זה טוב כי זה מוסיף ממד של עומק לספרות שלנו. וחשוב מכך, זה מוסיף לה אמת. וכשאנחנו מכניסים אמת לסיפור שלנו – הקורא מרגיש שזו אמת, ומתחבר אליה.

ואם כבר מדברים על אמת, האמת היא שאין בעולם הרבה נושאים שכותבים עליהם. יש לידה, ומוות, ואהבה, ובגידה, וזהו בערך. אולי עוד שניים. והכול כבר נכתב.

זה יכול להיות מסר מטריד. זו יכולה להיות סיבה להפסיק לכתוב.

הסיבה לא להפסיק לכתוב היא שאת האמת שלי – רק אני יכולה לספר. וכך כל סופר אחר. והאמת הזו, שנובעת באופן טהור מהביוגרפיה שלנו – היא שעושה את הספר שלנו ליחיד ומיוחד ולכזה ששווה לתת לו מקום על מדף הספרים.

אם לסכם את דבריה של רוני בפרפרזה על הגשש: גנבו. גנבו ואמצו.

ואל תחשבו על זה יותר מדי. קודם תכתבו. אחר כך נראה.

**

בתמונה יומן עבודת יד נהדר שקניתי לי כמתנה ליומולדתי מעדינה מזרחי שלי. פתאום קלטתי כמה זה מתאים…