בואו נדבר קצת על ניהול זמן ונטרול רגשות.
כשהייתי קטנה שנאתי לקפל כביסה. ממש.
קיפול כביסה היה גורם לי עוויתות כאב, מצב רוח רע עד כדי דיכאונות, ובאופן כללי הייתי הופכת לאדם שלא נעים להיות בחברתו. וזה גם לקח לי המון המון זמן. לא ניהול זמן מיטבי…
בהתחלה זה לא עזר לי יותר מדי, הייתי חייבת לקפל כביסה מדי פעם, אבל באיזה שהוא שלב ההורים שלי כנראה הגיעו למסקנה שיש מספיק מטלות אחרות בבית, ואפשר להסתדר גם בלי קיפול הכביסה של רחלי.
זה היה נפלא.
היו לי כמה שנים של אי קיפול כביסה מענג, ויכולתי להתעצבן על דברים אחרים…
אבל אז התחתנתי. והאיש שלי החמוד, עשה הרבה דברים, באמת הרבה, אבל קיפול כביסה לא היה אחד מהם. ולא הייתה ברירה. הייתי חייבת לקפל כביסה.
ויום אחד גיליתי שזה כבר לא מרגיז אותי. שאני ממש יכולה לנטרל מזה את כל הרגשות. ושזה מפשט מאוד את כל העניין, ועוזר לי לנווט את האנרגיות שלי למקומות חשובים יותר.
לפני כמה שבתות כשהגיע התור של הבן הקטן שלי לשטוף כלים. זה לקח לו כמה שעות ועלה לו בייסורים גדולים וקשים. הוא ממש שונא את זה. הוא התחנן לא להיות חלק מתורנות שטיפת כלים, אבל אין לו אף אח שכן אוהב את זה ומוכן להתחלף איתו. בשבת האחרונה הוא כבר שטף כלים בלי לעשות מזה עניין.
למה אני משתפת אתכם בזה?
כי יש משהו דומה בין המטלות האלה ובין הכתיבה.
אם אתם קוראים את הפוסט הזה, אתם מתעניינים בכתיבה. אתם אוהבים לכתוב, ואתם רוצים להוציא ספר בשלב כלשהו.
אבל בטח קורה גם לכם ש-כן, אתם רוצים לכתוב את הספר הזה, אבל לא עכשיו. כי… כי לא מתחשק, כי אין מוזה, כי יש מעט מדי זמן, כי… מיליוני תירוצים וסיבות אמיתיות שמובילים ל-לא לעשות את זה. עכשיו.
התוצאה של זה, למרבה הצער, היא שהספר שלכם לא נכתב.
אני חושבת שאם נאמץ את גישת ה"צריך לעשות את זה וזהו" – זה יכול לקרות הרבה יותר מהר, ולחסוך לנו הרבה עוגמת נפש.
אני מפיקה הנאה בלתי-סבירה מהעובדה שהכיור שלי ריק ושכל הבגדים נקיים, מקופלים ומסודרים בארונות. יכול להיות שאתם לא סובלים מאותן אובססיות שאני סובלת מהן (או נהנית מהן…) אבל אין לי ספק שכולכם מרגישים סיפוק אחרי שכתבתם. גם אם זה לא מושלם. בדרך כלל זה לא מושלם בפעם הראשונה.
מה אני מציעה? אני מציעה לנטרל את הרגש. לנטרל את ה"בא-לי" או "לא-בא-לי" בהיבט הזה. לשמור את כל הרגש לשעת הכתיבה ממש. לשים את הרגשות על הנייר, ולא לתת להם לנהל את הזמן שלנו, ובעיקר לא את זמן הכתיבה שלנו.
מה אתכם? כתבו לי כאן למטה מה אתם ממש שונאים לעשות, ואיך אתם מצליחים לכתוב כל יום, גם כשלא מתחשק לכם.
זהו, שכבר בהתחלה הפסקתי לכתוב סיפור חיי , יש לי חסימה רגשית ונפשית, איך פותרים זאת לעצותייך המחכימות והמעשיות. אשמח בתשובה גם ישירות למייל ע"מ לא לנבור באתר היכן התשובה. תודה.
במקרה של סיפור חיים, ובעיקר אם מדובר בתיעוד, ולא בפרוזה הנובעת מפרטים בסיפור חייך –
לדעתי מוטב לפנות לבעל מקצוע, שיודע לעשות סדר בדברים, ואינו מעורב רגשית כמו בעל הסיפור.
בעבר כתבתי סיפורי חיים של אנשים רבים,
וגיליתי עד כמה תעתועי הזיכרון והרגשות הצפים מקשים על המלאכה.
אדם אובייקטיבי (ככל שמישהו או משהו יכול להיות אובייקטיבי) ומיומן בעבודה על סיפורי חיים –
יוכל לעשות את העבודה הזאת טוב יותר.