"ללעג," כך מספר עמוס עוז בספרו סיפור על אהבה וחושך, על זלדה המשוררת שהייתה מורתו, "לכל לעג שהוא, קראה מורה-זלדה בשם רעל. לשקר קראה נפילה או שבירה. לעצלות קראה בשם עופרת, לרכילות – עיני הבשר. הגאווה נקראה אצלה חורכת-כנפיים והוויתור, גם ויתור קטנטן, ואפילו ויתור על מחק או על תורך לחלק לכיתה את דפי הציור, כל ויתור היה נקרא בפיה ניצוץ."

כתבתי כאן לא מזמן על בחירת מילים. בחירת מילים הייתה חלק ממהותה של המשוררת זלדה. שימוש במילים היה עניין שהיא טרחה בו, שהיא עיצבה את חייה בעזרתו.

אני תוהה אם הקשר הזה למילים הוא שהנביט בה את השירה אף על פי שחלומה היה לצייר, או שהקשר אל השירה הוא שגרם לה לחשוב יותר על המילים. אני מניחה שכמו בכל דבר בחיים – שני הדברים האלו קשורים זה בזה ללא התר… כדוגמה, הנה כך היא כותבת על אהבה:

שלומי קשור בחוט אל שלומך

שְׁלוֹמִי קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ.
קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ.
וְהַחַגִּים הָאֲהוּבִים וּתְקוּפוֹת הַשָּׁנָה הַנִּפְלָאוֹת
עִם אוֹצַר הָרֵיחוֹת, הַפְּרָחִים,
הַפְּרִי, הֶעָלִים וְהָרוּחוֹת,
וְעִם הָעֲרָפֶל וְהַמָּטָר,
הַשֶּׁלֶג הַפִּתְאֹמִי והַטַּל
תְלוּיִים עַל חוּט הַכְּמִיהָה.

אֲנִי וְאַתָּה וְהַשַּׁבָּת.
אֲנִי וְאַתָּה וְחַיֵּינוּ בַּגִּלְגּוּל הַקּוֹדֵם.
אֲנִי וְאַתָּה וְהַשֶּׁקֶר.
וְהַפַּחַד. וְהַקְּרָעִים.
וּבוֹרֵא הַשָּׁמַיִם שֶׁאֵין לָהֶם חוֹף.

שְׁלוֹמִי קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ.
קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ.

אֲנִי וְאַתָּה
וְהַחִידָה.
אֲנִי וְאַתָּה
וְהַמָּוֶת.

שְׁלוֹמִי קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ.
קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ.

זלדה הוציאה לאור את שיריה לראשונה רק כשהייתה בת 53. זה קרה בהשפעתה של משוררת אחרת – צעירה ממנה, חילונית ממנה, שונה בכל היבט – יונה וולך. וולך ראתה את שיריה של זלדה ופסקה כי הם חייבים לראות אור. זה היה הכוח שהניע את זלדה לעשות זאת. ועם צאת ספרה הראשון – בין לילה הייתה זלדה למשוררת נערצת בקנה מידה לאומי. סיפור סינדרלה של ממש.

לאחר מכן נמשך קשר של הערכה בין השתיים. הקשר הזה נפסק גם הוא בשל בחירה של מילים, הפעם מצידה של יונה וולך.

באביב 1982 התפרסם בירחון הספרות והתרבות "עיתון 77" השיר תפילין של יונה וולך. בשיר הזה יש חיבור בין התפילין, אחד מתשמישי הקדושה החשובים ביותר ביהדות, ובין מעשים שהפרהסיה אינה יפה להם, באופן המבזה את התפילין.

זלדה ראתה את השיר שהתפרסם בעיתון שאף היא פרסמה בו שירה קודם לכן, נחרדה, ושלחה תגובה בת משפט אחד אל מערכת העיתון: "כשראיתי את השיר של יונה חשבתי כי הלוואי ומתי, לא אוכל עוד להחזיק ביד עיתון שהדפיס דבר כזה." זלדה אכן לא החזיקה עוד ביד את העיתון שהדפיס דבר כזה, סירבה לשלוח אליו שירים נוספים, וניתקה את הקשר עם יונה וולך.

כי זלדה האמינה במילים ובכוח שלהן.

זלדה נפטרה במוצאי יום השואה תשמ"ד, 1984.