תודה שהגבת בהשקעה כזאת.
אני כן מאמינה שנכון לדבוק בערכים. אני מאמינה שבלי הדבקות בערכים, העולם יהיה פרוץ ונורא יותר.
ובואי נדבר על זלדה: זו הייתה המחאה הכי עדינה אי פעם בתולדות האנושות. לא הייתה כאן נקמת דם, לא הייתה כאן פגיעה בגוף או בפרנסה של אף אחד, אפילו לא שיימינג!! רק ניסיון לעצור את הפגיעה הזו, שהיא לא פחות מפגיעה מינית, בפתח הדלת שלה. זה הכול.
שיא האצילות בעיניי.

אנשים שהאמינו בדברים יצאו למלחמות שאנשים מתו וסבלו בהן. בעצם, למה בלשון עבר? יש לנו מספיק אויבים שרוצים להשתמיד אותנו, והם מאמינים שזה הדבר הטוב והנכון. הם אפילו מוכנים למות בשביל זה! אבל, ניסיתי להמנע מלדבר על ההווה, אז אחזור על העבר. נוצרים רדפו נוצרים אחרים בגלל שהם לא השתייכו לפלג הנכון של הנצרות, הם רדפו אחרי אנשים, והוציאו אותם להורג על כפירה.

אחד מהמאפיינים החשובים של תקופתנו, הוא שזה לא ככה. אפשר להיות בעלי דעות שונות, ולא לשנוא אחד את השני. לחיות ולתת לחיות. לחיות בשלום, להיות חברים. זה השיעור שיצר את העולם שלנו. אבל מי שנולד בו, שכח את השיעור הזה. את המחיר המחריד שמשלמים אם לוקחים את האידיאולוגיה ברצינות רבה מידי. בעולם בו אנשים כיבדו מילים, אפשר היה להזמין לדו קרב ולהרוג מישהו כי הוא העליב אותך. זה יפה ואסטתי, אבל זה נושאי מבחינה מוסרית. לקחת מילים ברצינות רבה מידי, זה רע.

וזו הבעיה. בארצות הברית, יש אנשים שחושבים שהפלה זה רצח, ויש כאלו שלא, ומי שחושב שהפלה זה רצח מעוניין לדכא נשים. אבל אלו ואלו יכלו פעם לשבת לאותו שולחן ולדבר. להיות חלק מאותה משפחה. עכשיו המצב הזה מתחיל להתערער. יותר ויותר אנשים קוראים לפעול לפי אידיאולוגיה, לקחת אותה ברצינות. אם מי שמאמין במשהו שונה הוא מרושע, איך אפשר להיות חבר שלו? איך אפשר לא לנתק קשר עם קרובי משפחה בגלל שהם מהמפלגה הלא נכונה? מהדת הלא נכונה?

אני רואה קו ישר מזלדה, שניתקה קשר, להורים שזורקים ילדים לרחוב כי הם הומואים, או יצאו בשאלה. ודעתי, היא שהורה שזורק מהבית ילד על דעה הוא מרושע. וניתוק הקשר הזה הוא צעד אחד לכיוון הזה.

וזה מסוכן. מאוד מסוכן. כי הנטייה לכבד אנשים שמוכנים להקריב הרבה עבור אידיאולוגיה – זה טבעי. זה אינסטינקטיבי. כמו נקמת דם. וכמו נקמת דם, החברה המודרנית מושתת על דחייה של האינסטינקט הזה. משום שהתוצאות שלו נוראיות.

בהחלט כן. אני חושבת שאנחנו צריכים לצנזר את עצמנו כל הזמן. אני חושבת על כל מילה שאני אומרת לאיש שלי, על כל מילה שאני אומרת לילדים שלי, וודאי שעל כל מילה שמודפסת בכל מקום שהוא. לכל מילה יש משמעות, ואני נזהרת מאוד שלמילים שלי לא תהיה משמעות פוגענית או הרסנית. אני מאמינה שגבולות מאפשרים לנו לפרוח.
תראי, וולך בחרה לכתוב שיר שעבור רבים היה פוגעני. העיתון בחר לפרסם אותו. מותר לאנשים אחרים (כמו זלדה) לבחור לא לקרוא עיתונים ומשוררים שמפרסמים דברים שמזעזעים אותם. הרי אין לדעת מה יגיע בעיתון הבא…
ואני חייבת להגיד שהתגובה שלה הייתה עדינה בצורה שבעיניי היא מעוררת הערצה. הרי מדובר כאן בבחירה קטנה ואישית שלה. אישה אחת שלא תקרא יותר. היא לא קראה לחרם, היא לא פרסמה מנשר נגדי. היא הביעה את דעתה במשפט אחד, שהוכנס לתוך מעטפה פשוטה אחת, ובזה נגמר הסיפור. יש להניח כי אם עורך העיתון לא היה מספר על כך לאיש – לא היינו יודעים על כך דבר עד היום.

דעתך לגיטימית כמובן. אבל יש שיראו בבחירה של וולך לפרסם שיר כזה הפניית כתף קרה לזלדה, ולעוד אנשים רבים אחרים שלא רואים בערכי המסורת איסורים קמאיים אלא את מהות קיומם.

כדי לשורר מחשבותי
כדי לצייר את רגשותי
זקוקה אני למילים,
הגהים,
תוים,
ניקודים.
כדי לשיר את שתיקותי
זקוקה אני
לכבלים,
לכבלים של אהבה.
לכל אות שכתובה.